אם משווים בין הממשלה החדשה לקודמתה באופן קר ואובייקטיבי, כל מצביע שמאל־מרכז אמור להודות שמדובר בשיפור ניכר בעיניו. כמחצית משרי הממשלה הם חברי כחול לבן, חלקם בתפקידי מפתח כמו הביטחון, החוץ והמשפטים; מפלגת העבודה, שכמעט ונעלמה מהעולם מחזיקה בתיקי הרווחה והכלכלה, כיאה לאג'נדה החברתית שלה; ימינה הימנית והדתית על שלל סמוטריצ'יה נותרה בחוץ; ולמרות הציניות וחוסר האמון המוחלט, האפשרות שנתניהו יסיים את תפקידו במסגרת הסכם הרוטציה אינה מופרכת כלל. ובכל מקרה, הכוח שלו להכתיב מהלכים ולהתחמק ממשפט קטן משמעותית ביחס לקואליציה הקודמת. בייחוד כשבאופוזיציה יושבים חברי יש עתיד, הרשימה המשותפת וישראל ביתנו, היכולים - בשיתוף עם כחול לבן - להטות את הכף נגדו בעת חירום.  

בקיצור, הממשלה הזאת היא אולי לא עילה לחגיגות ענק בכיכר רבין, אבל גם בטח לא ראויה להספד פומבי ברחבת הבימה. במסגרת הרצוי והמצוי, ולאור התיקו הנצחי שחזר על עצמו בשלוש מערכות בחירות רצופות, מדובר בתוצאה סבירה למדי. ושוב, טובה לאין ערוך מהמצב בממשלה הקודמת. האג'נדה הליברלית, החילונית, המגוננת על מערכת המשפט - כל הערכים שחשובים למצביעי השמאל־מרכז - אמורה לפחות להיות מיוצגת בה הרבה יותר מאשר בקודמתה.

ולמרות זאת, משיטוט ברשתות החברתיות ומשיחות עם אנשים במילייה שלי - רובם ככולם מצביעי כחול לבן או העבודה - התחושה היא כמעט של סוף העולם. עוד לפני שהחלה את ימיה, הממשלה הזו זוכה לכל כינוי גנאי אפשרי, ונבואות חורבן על קץ המדינה נהנות מפופולריות גורפת. כאילו לא הונהגנו עד עתה בידי ממשלת ימין צרה, שאמורה להיות הסיוט האמיתי של כל שמאלן.

במקום להגיד את המובן מאליו - הייתי מעדיף ממשלה אחרת, אבל היא עדיין טובה בהרבה מהאלטרנטיבה (הריאלית. לא הפנטזיה המופרכת על ממשלה צרה עם ליברמן והערבים), המוני אנשים מתעקשים להטיח טענות וקללות נמרצות, תוך התעלמות בוטה מהמציאות. למשל, מכך שאם היינו הולכים עכשיו לבחירות רביעיות, הממשלה הנכנסת עוד הייתה הופכת למשאת נפש. בדיוק כמו שאם גנץ היה מעז ללכת על ממשלת אחדות כבר אחרי הבחירות השניות, יכולת המיקוח שלו הייתה גבוהה בהרבה.

במקום החשיבה הריאלית, נסחפים כאמור לטענות ולמרירות אין קץ, כשבראש הרשימה מככבת סוגיית גודל הממשלה החדשה. אז בואו נדבר עליה רגע. אין שמץ של ספק שמדובר במספר מוגזם של תיקים. אפילו מביך, לנוכח חלק מהמשרדים החדשים שנולדו במיוחד לאירוע. ואין ספק שהאינפלציה הזו מצטיירת רע במיוחד על רקע המצב הכלכלי הנוכחי ומשבר הקורונה. דווקא בזמן שמיליוני אנשים מאבדים את מטה לחמם, המדינה עומדת להוציא הון עתק על הוספת משרדים ממשלתיים וכו'. הכל נכון, ובהחלט מקומם.

אבל הכל הוא גם תוצאה של צורך פוליטי, שנובע מאותו תיקו נצחי שלא מאפשר להגיע להכרעה אמיתית. ברגע ששני צדדים, שיש ביניהם יחסים עכורים וחוסר אמון ברור, נאלצים להרכיב ממשלה משותפת, מספר התיקים המנופח היה כמעט בלתי נמנע. נתניהו מצידו, שוויתר עבור כחול לבן על מחצית המלכות, נאלץ להוסיף תיקים כדי לסדר תפקידים לבכירי הליכוד ולנאמניו. מסריח, אבל מובן. ואז גנץ, שדרש לשמור על שוויון מוחלט בחלוקת התיקים, נאלץ להכפיל את המספר המנופח שדרשו בליכוד. הוא יכול היה לוותר על חלקם, ולהצהיר על הידוק החגורה בימי קורונה - מה שהיה מזכה אותו במחיאות כפיים - אבל אז היה מחליש את כוחו בתוך הממשלה. בקיצור, כרוניקה מבאסת ביותר, אבל תוצר של מצב פוליטי נתון. בסופו של דבר, אם הממשלה הזו תאריך ימים ותצליח להביא את המדינה למצב של יציבות, שהיא כל כך זקוקה לו, העלות הכספית של ניפוח הממשלה תהיה זניחה בהשוואה לתועלת.

אז למה, אף על פי שמצב הדברים כל כך ברור והגיוני, המוני אנשים אינטליגנטיים והגיוניים בדרך כלל מוסיפים לדפוק את הראש בקיר? כי ביבי. כי השנאה לנתניהו והתשוקה להדיח אותו גדולות כל כך, עד שכל ממשלה שהוא יישאר בראשה תיתפס אוטומטית כפסולה ומגונה. אפילו אם היא הרע במיעוטו.

בנימין נתניהו ובני גנץ יושבים בראש שולחן הממשלה (צילום: דוברות הכנסת, עמוס בן גרשום)בנימין נתניהו ובני גנץ יושבים בראש שולחן הממשלה (צילום: דוברות הכנסת, עמוס בן גרשום)

1. קשה מאוד להיות אדם דעתן כרגע. לפחות בכל הנוגע לקורונה. המציאות כל כך מרובת סתירות, עד שעדיף פשוט להרפות. מצד אחד, עם ישראל חורג בהמוניו מהתקנות ועדיין אחוז התחלואה לא עולה. ומאידך, המוני מומחים - גם בעולם - מזהירים אותנו בביטחון מפני גל שני. בקיצור, ימים יגידו. אני אשתוק.

2. אז דודו פארוק חזר, אחרי תשעה חודשי היעלמות, עם שיר חדש בשם “סטפן לגר" העוסק ב... ובכן, הזין של סטפן לגר, הזמר שחום העור (נתון רלוונטי, לדעת פארוק, לאור נושא השיר). וזה נמוך, וזה מגונה, וזה אחד הדברים הכי כיפיים ששמעתי הרבה זמן. ההפקה המוזיקלית של ג'ורדי משבחת את התוצר, שכולו אצבע משולשת לשמרנות המקומית.  

3. "ולריה" (נטפליקס) היא ממתק ספרדי מענג במשקל נוצה, על חייה הרומנטיים של בחורה ממדריד שמנסה להפוך לסופרת, ובדרך נקרעת בין גברים שונים. בסגנון עדות "סקס והעיר הגדולה" יש לה גם שלוש חברות שונות זו מזו, ואף על פי שהכל מוכר ולא מקורי במיוחד, התוצאה עדיין אנושית מאוד ומהנה לצפייה.