ידיד פלסטיני שגר באחת מבירות המפרץ פנה אליי השבוע בשאלה: נגיד שהממשלה מספחת את בקעת הירדן ומכריזה עליה כעל חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. באים תושבי העיר הפלסטינית טובאס ודורשים תעודת זהות כחולה. המדינה תסרב קרוב לוודאי, והם יפנו לבג"ץ. האם לדעתי, הוא שאל, בג"ץ ידחה את העתירה.
זו הייתה שאלה לא על מנת לקבל תשובה. הידיד המלומד, אדם הבקי היטב בפוליטיקה של האזור, ביקש ללמד אותנו הישראלים שיעור על משמעותה של היחפזות. אם תעשה משאל חופשי בקרב תושבי הגדה המערבית, הוסיף, תגלה כי 80% מהם רוצים לקבל אזרחות ישראלית מלאה. הכישלון הערבי סביבנו רב, והשאיפה הלאומית הפלסטינית מתמוססת. לכן האינטרס שלנו, הוא אמר, להתנער מן האשליות ולהתחבר לישראל. לא חסרות מדינות ערביות כושלות, אנחנו נהיה עוד אחת. ובכך, חתם את דבריו, אני מייצג את הציבור הרחב.
מבלי משים, נגע החבר הרחוק באחת מבעיות הליבה של הקיום הציוני. איזו מדינה אנחנו רוצים שתהיה כאן. מה גבולותיה, ומה יהיה הרכב אזרחיה. השאלות האלה יקבלו משמעות מעשית ביום שבו נחיל ריבונות מלאה על שטחים מ־67', או כמו שאומרים היום, נספח. הדילמה פרושה לנגד עינינו במלוא עוזה: סיפחת בחוק חלקים נרחבים בגדה, הענקת לעשרות ואולי מאות אלפי פלסטינים פתח לקבלת אזרחות ישראלית. סיפחת רק את היישובים היהודיים, לא עשית דבר. ממילא הם כפופים לחוק הישראלי ולמערכת השלטון הישראלית.
הידיד המלומד כבר בישר לי, על סמך המציאות שתיאר לעיל, כי הסיפוח לא יקרה. ישראל לא תנהג בטיפשות, הוא הסיק, ולא תקצר את בואה של המדינה האחת, הדו־לאומית. "דמיין שתושב טובאס יהפוך לחבר כנסת ב־2024", המשיך ועקץ, "הוא ייזום הצעת חוק לספח עוד שטחים. הרי לא מפקירים אחים בשטח".
במקום לבעוט בדלי
השבוע הקפיץ אבו מאזן את הדיון על הסיפוח כמה דרגות מעלה. נאומו על הינתקות מישראל היה מעשה של הפוך על הפוך. כרטיס צהוב במסווה של בעיטה בדלי. הרי את האזהרות על כך שינתק את היחסים הוא כבר נתן, ודבר לא קרה. הסיפור אינו יורד מסדר היום בישראל, ובראייתו, נתניהו הולך על זה עם הראש בקיר, ולכן חובה לבלום אותו עוד בטרם מעשה. ראש הרשות ידע שאם הוא ישמיע שוב אזהרה כלפי ישראל מפני סיפוח הבקעה, איש בירושלים לא יקשיב. אבל אם יכריז על ניתוק יחסים יתחילו הישראלים לשאול את עצמם שאלות ולנהל דיון על כדאיות המהלך.
גם אם המהלך שלו חולל בישראל דיון סוער על עתיד היחסים עם הרשות, עדיין לא שיפר אבו מאזן את מצבו במאום. כמו חברו מלך ירדן, חפיסת קלפי הלחץ שבידיו על ישראל דלה, והתלות שלו בה מוחלטת. ישראל שולטת בייצוא מהרשות, בייבוא, בתעסוקה לרבבות הפועלים, בחירות התנועה שלו ושל בני עמו, ואפילו בשמיים שמעליו. מה כבר נותר לו לעשות, פרט לביטול הסכמי אוסלו ופירוק הרשות. ואת זה הוא לא רוצה, כמו שאנחנו לא באמת רוצים. אסור לטעות: הסוגיה הפלסטינית עדיין מהווה איום ביטחוני על ישראל. כרגע, לא ישירות מידי הרשות, ולא בהנהגת אבו מאזן, המתנגד לשימוש באלימות. עיקר האיום נשקף מן הרחוב הפלסטיני ומחמאס. שני שחקנים שיודעים לחולל מלחמות.
אבו מאזן בחר את מילותיו בקפידה. "אש"ף ומדינת פלסטין", אמר, "פטורים היום מכל ההסכמים וההבנות עם מדינת הכיבוש". כלומר, ההסכמים קיימים, אבל נשבות ולא נפעל לפיהם. הוא נזהר לא לבטל חד־צדדית את הסכמי אוסלו, ולא טרק את הדלת לבלי שוב. מקורביו אמרו השבוע כי יכולת הספיגה שלו הולכת ומתמעטת, וישראל הותירה אותו ללא יכולת תמרון מול הציבור. באה הקורונה, ועמה הירידה החדה בהכנסות המשק הפלסטיני מעבודה בישראל, והכתה ברשות עוד יותר. יחליטו הישראלים לספח את הבקעה, תכנן אבו מאזן, נמשיך בתהליך ההינתקות ההדרגתי. יחליטו לא, נחזור בנו מן ההכרזה הבומבסטית. בלבו פנימה הוא פסימי. להערכתו, האפשרות הראשונה סבירה יותר.
עיתוי הנאום היה סמלי. ביום שלישי בערב שודרה התוכנית "עובדה", ובה ראיון של אילנה דיין עם בני גנץ. גנץ, ביחד עם שותפו יאיר לפיד, היו התקווה הכמוסה של אבו מאזן לישועה מהצרות. הוא התפלל שגנץ ינצח את נתניהו ויקים ממשלת דיאלוג שתשיב את הערוץ הפלסטיני לפעילות. אבל הרמטכ"ל לשעבר אכזב אותו שלוש פעמים. כשלא הקים ממשלה עם המשותפת, כאשר נכנס לממשלה בראשות נתניהו, וכשלא הכריז על התנגדותו הקטגורית לסיפוח הבקעה. כמה דקות אחרי סיום התוכנית יצא אבו מאזן בהודעתו בשידור חי.
הבטחה יפה לשעתה
איך הפכה הבטחת בחירות של ראש ממשלת ישראל לסוגיה מדינית חמה שכל מנהיגי האזור אינם חדלים לעסוק בה, אף שלפי השכל הישר, אין לנתניהו כוונה אמיתית ללכת איתה עד הסוף?
ראש ממשלת ישראל הבטיח לספח את הבקעה שבוע לפני מערכת הבחירות השנייה, בספטמבר 2019. הבטחתו הייתה יפה לשעתה. אחרי שהקים את ממשלתו, הוא כבר אינו זקוק לרווחים בקלפי שאותה הביאה. הסיפוח עלול ליצור מתיחות רבה בין ישראל לפלסטינים ולירדנים ולדרדר את היחסים. הוא עלול לחולל מתיחות ביחסים עם האיחוד האירופי, ולהצית התנגשויות דמים בערי הגדה. נתניהו יודע היטב את כל זה. למרות תדמיתו הקשוחה כלפי הערבים, הוא הוכיח שאינו הרפתקן ולא ממהר להתעמת לחינם. וישנו העניין ההוא, שעליו עמד ידידי הרחוק. מדוע לצרף כמה רבבות פלסטינים לריבונות הישראלית, אם ממילא ישראל שולטת באדמות הללו.
אז מה יעשה אבו מאזן? אין זה ממנהגו להניע את ישראל לפעול באמצעות פיגועי רצח, כפי שעשה קודמו יאסר ערפאת. מצד שני, הוא שלף כרטיס צהוב, כלומר הבטיח לנקוט צעדים מעשיים. ובכן, לשם כך נולד שיתוף הפעולה הביטחוני. אחד האמצעים המיידיים שעומדים לרשותו ברצותו לגבות מישראל מחיר. ואכן, השבוע הוא הורה לאנשי הביטחון שלו לקחת צעד אחד לאחור במגעים עם מקביליהם הישראלים. אבל כמה זמן יוכל לעשות כן? גם אמצעי הלחץ הזה הוא זמני.
שיתוף הפעולה הזה כולל, ברוב המקרים, תיאומים על תנועת כוחות. כוח ישראלי שנכנס לבצע מעצר באזור מגורים פלסטיני מודיע לאנשי הביטחון ברשות, ואלה מאפשרים את הפעילות החשאית. זה קורה כמעט כל לילה. תארו לכם שבשנות ה־70 היה מישהו מטיח בכם כי צה"ל ופת"ח יפעלו יחד ביום מן הימים נגד אויב משותף. לא הייתם מאמינים. הפעילות הזו מצילה חיי יהודים ופלסטינים ושומרת על היציבות, ושני הצדדים זקוקים לה. הבעיה היא שזהו קלף הלחץ היחידי כמעט שנותר לאבו מאזן, ברצותו למתוח לישראל קו אדום.
חזרתי לידידי מן המפרץ ואיחלתי לו חג שמח. מחר או ביום ראשון הוא יסיים לצום ויחגוג את עיד אל־פיטר. הוא סיפר, ספק משועשע, על תחושת אופוריה בקרב אחיו הפלסטינים בבקעה, כי למיטב הבנתם, האזרחות הישראלית מתקרבת. אני לא רוצה להגיד לתושבי טובאס שזה לא יקרה, כדי לא לקלקל להם את השמחה, אמר והוסיף בצער מחויך: מה חבל שהתסריט הזה יישאר תיאורטי.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל