הקרב על הנוכחות של בנימין נתניהו בפתיחת משפטו יכול היה להיתפס כילדותי משהו, אלמלא היה משקף מהלך עמוק ומורעל. ברור שמאחורי התירוצים של עורכי הדין שלו הסתתר ניסיון למנוע צילום של נתניהו על הספסל, באולם המשפט ברחוב סלאח א־דין. זהו המשך ישיר לססמת "לא יהיה כלום כי לא היה כלום". כאילו התמונה יוצרת את המציאות ובכוחה להמחיש לקהל החסידים שמשהו כן התרחש בעולמו של המנהיג העליון.

נתניהו ומקורביו הרי מניחים שמסך העשן שהם הצליחו לפרוש על פני התודעה של ישראלים רבים, עלול להיסדק מהתמונות בבית המשפט. כאילו יתברר לפתע שהדרמה לא נותרה בתחומי "השמאלנים" מאולפני הטלוויזיה, והיא גלשה אל מול שלושה שופטים וסכנת הרשעה חמורה.
הילדותיות טמונה במחשבה שאם ביבי ייקלט בעדשת המצלמות בדיון, זה ישנה במשהו את חומרת המצב. אבל האמת היא שבעולם המעוות של פוליטיקאים ומעצבי דעת קהל, שלום האומה נגזר מהתודעה של קהל המצביעים, לא בהכרח מהעובדות והאמת. מכאן גם האימה מהצילום על הספסל.  

בד בבד אפשר לטעון שההתעקשות של הפרקליטות והשופטים על נוכחות בדיון היא ילדותית ומרושעת. כי אכן, ברוב דיוני ההקראה כל מה שנדרש מהנאשם הוא להנהן ולאשר שהוא קרא ומבין את כתב האישום. מקסימום מתבקש עורך דינו לספק את הכותרת של קו ההגנה. אבל, עדיין, ממש לא מדובר בדיון טכני, כי בהקראת כתב האישום נפתח המשפט הפלילי, והנאשם בפלילים חייב להיות נוכח באולם, בניגוד לנתבע במשפט אזרחי, שמחויב בנוכחות רק כשהוא נחקר על תצהיר שהגיש. 

בנימין נתניהו (צילום: GALI TIBBON Getty Images)בנימין נתניהו (צילום: GALI TIBBON Getty Images)

אם לא די בכך, במערכה על התודעה, במיוחד אל מול ההאשמות הכבדות שמטיח נתניהו בפרקליטות וביועץ המשפטי, הדיון הפך לרב־חשיבות במיוחד. ראש ממשלת ישראל הרי מערער את עצם הסמכות והיושרה של המערכות החוקרות ומעמידות אותו לדין. ולכן, דווקא בכך הוא מקנה לפתיחת המשפט חשיבות מיוחדת.

הנוכחות שלו הכרחית גם כדי להמחיש שכולם שווים בפני החוק - שאין הבדל בין ראש הממשלה לכל נאשם אחר. ואם נתניהו יצליח להוכיח את חפותו, הוא ייאלץ לעשות זאת תוך שימוש באמצעים משפטיים ולא בספינים תקשורתיים. אז על הדרך, אכן הגיע הזמן לספק הוכחה ויזואלית שהיה משהו ויהיה משהו בעתיד הקרוב - משפט מאוד מסוכן מבחינתו של נתניהו.

מגן בג"ץ והפרקליטות
בעוד ראש הממשלה תוקף ישירות את היועץ המשפטי, אחרי טיפול דומה שהעניק לפרקליט המדינה הקודם ולפניהם למפכ"ל ולצמרת המשטרה; בעוד הוא מאשים אותם ברדיפה פוליטית רק משום שהוא מנהיג הימין, המחיש השבוע ראש הליכוד מי הוא שפורש את חסותו על שלטון הפרקליטות ובג"ץ, ומי מצפצף על תפיסות העולם של הימין.

רק נכנס השבוע למשרד המשפטים, וכבר הכריז אבי ניסנקורן שהוא המגן העליון של בג"ץ והפרקליטות מפני הדרישות לשינוי. הוא גם הודיע שלא ימנה פרקליט מדינה זמני ויותיר את היועץ אביחי מנדלבליט עם הסמכויות המוגברות של הכיסא הריק.

אבי ניסנקורן (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)אבי ניסנקורן (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

ומי הפקיד בידי ניסנקורן את מפתחות המערכת המשפטית? נתניהו עצמו. למרות מחאות נחרצות מהמחנה והמפלגה שלו, תוך ידיעה ברורה שניסנקורן יסכל את הישגי איילת שקד והימין במשרד המשפטים, עשה נתניהו את מה שטוב לו אישית. לא את מה שטוב להשקפת העולם של המחנה שלו. להתעקש על זהות יו"ר הכנסת ולשנות חוקי יסוד כדי להבטיח לו חצי קדנציה ומימון למעון המלכותי, הוא ידע היטב. רק לוודא שלא נחזור לשלטון היחיד של בג"ץ והיועצים המשפטיים, לא היה אכפת לביבי, בניגוד מוחלט לרצון הבוחרים שלו.

נתניהו התגאה בעבר שהוא "גנז" את כל היוזמות שהגיעו מהמחנה שלו לתיקון העיוות במערכת המשפטית. פסקת ההתגברות והגבלת כוח היועצים המשפטיים לא דיברו אליו, והוא התגאה איך "הגן" על בג"ץ והפרקליטות מפניהם. רק כאשר הוא עצמו נחקר והועמד לדין, החל לפתע לגלות עניין אובססיבי במערכת המשפט. ושוב, רק בנקודות שמעיקות על האינטרס האישי שלו.

כך, בעוד נתניהו מפקיד את איש השמאל וההסתדרות על המערכת המשפטית, הוא ממשיך לתקוף ללא מעצורים את היועץ המשפטי, רק כדי לערער את לגיטימיות ההחלטה להעמיד אותו לדין. והרי הוא עצמו דחף את מנדלבליט למשרה הזו, אחרי שעלילות פרשת הרפז והחקירה נגד הפצ"ר דאז כבר היו ידועות לו היטב.

באותו פיצול אישיות הוא מינה השבוע לשר חוץ את שותפו של מנדלבליט לחשדות בפרשת הרפז, גבי אשכנזי. והרי, אם מנדלבליט נכשל בפרשה ההיא, היה זה יחד עם אשכנזי ובמטרה להגן עליו. שלא לדבר על אויב נוסף של נתניהו - פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן, שביבי מינה אותו לתפקיד למרות אזהרות חמורות של רבים מהמחנה. כך פועלת המערכה האנטי־משפטית של נתניהו: תפיסת העולם חסרת משמעות, אלא אם כן מסתמנת לו סכנה אישית.

אשכנזי וכ''ץ (צילום: משרד החוץ)אשכנזי וכ''ץ (צילום: משרד החוץ)

חרפת הבריחה
שנה וחצי ביליתי בארץ הארזים, החל מהיום הראשון של מלחמת לבנון הראשונה. כקצין צעיר היינו מהראשונים להיכנס לעמק עיון, מצפון למטולה, ולאחר מכן התקדמנו בגזרה המרכזית, בואכה עלי, בחמדון ואפילו ביירות עצמה. אחר כך נפשתי על גדת אגם קרעון, והעברתי שבוע מפוצץ בבעבדה, תוך ביצוע גיחות רותחות גם לדרום לבנון.

כשאהוד ברק הוביל את צה"ל לבריחה המבישה מלבנון, כבר הספקתי לשכוח רבות מהחוויות הדרמטיות של המלחמה ההיא לצד הקרבות האינסופיים של אחרי המלחמה. אני לא יודע לומר בחוכמה בדיעבד כמה שנים היינו צריכים להישאר שם, אם בכלל. אני יודע שהנוכחות שלנו גרמה ליאסר ערפאת ולכנופיה שלו להימלט לתוניס, ורק האיוולת וההפקרות של יצחק רבין ושמעון פרס החדירה את האויבים האלו עמוק לתוכנו.

אני יודע ששנים רבות טיפחנו מערכת יחסים משובחת עם ערביי דרום לבנון. אני גם זוכר את מטחי האורז והממתקים שניחתו על נגמ"ש הפיקוד שלי כשנכנסנו לראשונה ליישובים רבים בלבנון. את האושר והציפייה הגדולה מאיתנו. מניסיון אני יודע שאפשר וצריך היה לבסס ציר של יחסים טובים עם חלק מהאוכלוסייה הלבנונית. בוודאי שאסור היה לאפשר לאש"ף ולחיזבאללה להתבסס שם.

אהוד ברק (צילום: ראובן קסטרו)אהוד ברק (צילום: ראובן קסטרו)

מה שעוד ברור הוא שהשיח השולט בכתבות שממלאות את מסכינו לכבוד 20 שנה לבריחה ההיא כוזב ומעוות. ההימלטות עם הזנב בין הרגלים, פרט לחוסר המוסריות כלפי ידידינו מצד"ל, היא שהביאה את חיזבאללה. היא שערערה את כושר ההרתעה שלנו. היא שהובילה למלחמת לבנון השנייה והחדירה את איראן לאחיזה עמוקה סביבנו. היא גם אחראית למסקנה של ערפאת שאנחנו חלשים ומוכים, זו שגרמה לו לפתוח במלחמת האינתיפאדה השנייה בשלהי אותה שנה, שנת 2000.

גם ההתרפקות על מסע הדמורליזציה ההרסני של "ארבע אמהות" ושתי שדרניות מקול ישראל, מעוררת קבס. זוהי גלוריפיקציה לשבירת הרוח הציבורית, לנורמות מופקרות ששילמנו ואנחנו משלמים עליהן ביוקר.

סביר להניח שצריך היה לצאת מלבנון בשלב כלשהו, וברור שהיינו חייבים לפעול שם נחרצות נגד האויב. אבל הנסיגה שבוצעה מתוך חולשה, תוך הפקרת ידידים, היא מתכון מובהק להתאבדות לאומית בסביבה שלנו.

tguvot@maariv.co.il