1. שנים ארוכות מתחבטים ברגולציה הישראלית איך להכניס עוד ועוד תחרות למערכת הבנקאות. שוברים את הראש, מוציאים לדרך רפורמות, מאלצים את הבנקים להיפרד מחלק מנכסיהם, אבל לא מצליחים לייצר את המפץ הגדול שלו הם קיוו ושעליו הכריזו בראש חוצות. אלא שמערכת הבנקאות, למרבה הפלא, עושה זאת הרבה יותר טוב בזכות דבר אחר, ממש לא בזכות הרגולציה, שמנסה לסדר את הקלפים בכוח.

הסקטור הבנקאי, שלא עבר תמורות גדולות כבר שנים ארוכות, עובר לאט־לאט מהפכה. מהפכה בזכות משמעת השוק, לא בזכות רגולציה כזאת או אחרת. משמעת שוק שנכפתה עליה כתוצאה מההתקדמות הטכנולוגית והשפעתה על מערכת הבנקאות. אפליקציות התשלום, למשל, הן נדבך במגוון שירותים בנקאיים חדשים שמתבסס על הטכנולוגיה, כי רק הטכנולוגיה מסוגלת לשבש את המגזר הפיננסי המסורתי ולא רגולטורים שחושבים שאם יסדרו את הקלפים מחדש בשוק הבנקאות על מגרש המשחקים שלהם, הכל יבוא על מקומו בשלום.

הטכנולוגיה היא זו שמניעה חדשנות, היא זו שמאפשרת לצרכנים להשתמש בטלפונים הניידים שלהם לתשלומים ולקניית מוצרים פיננסיים מגוונים באותה קלות שבה הם רוכשים מצרכי מזון במכולת. היא גם מאפשרת למיליונים ברחבי העולם להסתדר ללא כסף מזומן בארנק. והטכנולוגיה כפתה על הבנקים שני שינויים חשובים מאוד, כפי שבאו לידי בסקירה של הפיקוח על הבנקים, שפורסמה לאחרונה: כוח אדם: בלי שזה עלה לכותרות, עברו הבנקים התייעלות חשובה במספר המשרות והוציאו לפועל תוכניות פרישה מסיביות.

בנקאות דיגיטלית (צילום: אינגאימג)בנקאות דיגיטלית (צילום: אינגאימג)

במסגרת המהלכים, קטן משנת 2014 ועד לסוף שנת 2019 מספר המשרות במערכת הבנקאית בכ־6,300(!) משרות, ירידה של 14% (כיום יש כ־41 אלף עובדים במערכת) - צמצום שלבדו הביא לחיסכון שנתי ממוצע של כ־1.5 מיליארד שקל בעלויות השכר, ומדי שנה החיסכון השנתי עולה. בשנת 2019, למשל, הגיע החיסכון השנתי לכ־2.6 מיליארד שקל. יתר על כן, לפי הפיקוח על הבנקים, אם מספר העובדים היה ממשיך לגדול ביחס ישיר להיקף הנכסים ובהתאם לרמת היעילות שהייתה מקובלת בעבר, הרי שמערכת הבנקאות הייתה מעסיקה כיום עוד כ־14 אלף עובדים ומוציאה יותר מ־5 מיליארד שקל בשנה.

המספרים הללו מדברים בעד עצמם - זאת התייעלות די מרשימה, שנכפתה בעיקרה ממשמעת השוק. עם זה, חשוב להדגיש: הצמצום במספר המשרות בשנים האחרונות נבע מירידה במספר המשרות ברמות השכר הנמוכות־בינוניות - עד 360 שקל אלף בשנה (לא ברוטו, אלא כולל הוצאות נלוות) - והוא התקזז מעט בזכות גיוס של עובדים ברמות השכר הגבוהות, חלקם מתחום הטכנולוגיה (שוב, אותה משמעת שוק, הכפופה לשינויים בעולם הטכנולוגיה). בסך הכל, בהיקפים כספיים, צומצמו הוצאות השכר בבנקים בקרוב ל־10 מיליארד שקל משנת 2014.

סניפים: המעבר לשירותי בנקאות דיגיטלית ייתר את הצורך במספר סניפים כה רב, בעלי שטח עצום וזוללי הוצאות. התוצאה: מספר הסניפים ירד בקרוב ל־100 בשלוש השנים האחרונות, והוצאות השכירות ירדו ב־14%, ירידה של כ־1.1 מיליארד שקל. מנגד נרשמה עלייה בתקציב טכנולוגיית המידע - יותר השקעות והוצאות טכנולוגיה ומידע, בהיקף מצטבר של 1.9 מיליארד שקל משנת 2014. בשיא, בשנת 2012, היו בישראל 1,183 סניפי בנקים, בשנת 2019 עמד מספר הסניפים על 1,044, ירידה של כ־140 סניפים והמגמה הזאת, אפשר להניח, תימשך בשנים הבאות.

בנק לאומי (צילום: רענן כהן)בנק לאומי (צילום: רענן כהן)

2. הרגולציה תמיד חשבה שתחרות בבנקים מחייבת הכנסת שחקן חדש, רצוי זר, אלא שאף בנק לא חשק בישראל הקטנטנה כמקום מגורים נוסף. עכשיו היא תולה תקוות בבנק הדיגיטלי החדש, זה שמייסד מובילאיי אמנון שעשוע לקח עליו פיקוד, לאחר שמריוס נכט, ממייסדיו של הבנק הדיגיטלי, החליט לעזוב אותו לאחרונה.

לבנק הדיגיטלי נכונו עוד דיונים לא מעטים עם הרגולטורים על ביטוח פיקדונות, עניין שנמרח כבר שנים ארוכות, אבל בואו נדלג על כל המכשולים ונניח שהוא ייצא לדרך. מה יקרה בשוק הבנקאות? אני חושב שלא הרבה, והתקוות לאיזשהו מפץ יתבדו במהרה.

למעשה יש בנק דיגיטלי חדש בישראל, וקוראים לו פפר. רק שהוא לא שחקן חדש, אלא שחקן שנבנה מחדש בידי שחקן ותיק - בנק לאומי. לפפר היו לכאורה את כל התנאים להצליח: מותג חזק מעליו (לאומי), כיס עמוק (לאומי), הראשון שיצא (לכאורה) עם הבשורה דיגיטלית, ששילב אנשים שמבינים בבנקאות עם אנשים שמבינים ומנוסים בטכנולוגיה.

בקיצור, לפפר היו כל התנאים להביא בשורה חדשה לעולם הבנקאות. השורה התחתונה, עד עתה, כשלוש שנים מיום השקתו, היא די מאכזבת. ייתכן שאנחנו שופטים אותו מוקדם מדי, אבל עד עתה פפר לא ממש מצליח - הוא לא פרץ, הוא לא כבש נתחי שוק חשובים, הוא לא השפיע על המחירים, גם אם הוא מציע עמלות חינם וריביות גבוהות לפיקדונות קטנים.

בנק הפועלים (צילום: מרק ישראל סלם)בנק הפועלים (צילום: מרק ישראל סלם)

האם הצרכנים הסתערו על פפר? בהחלט לא. היו בטוחים: אם לפפר הייתה היום מסת לקוחות רבה, נניח חצי מיליון לקוחות, לאומי היה מפרסם זאת בראש חוצות, מנפנף ומתהדר בכך. אבל לאומי מקמץ מאוד באינפורמציה על פפר בדוחותיו הכספיים. הוא לא מפרסם כמה לקוחות יש לו, מה היקף ההשקעות שלו עד כה ואם הוא בכלל מרוויח (והוא לא). לפי הערכות בשוק הבנקאות, לפפר יש כ־80־100 אלף לקוחות בלבד, ומחציתם עברו מבנק לאומי. ונוסף על כך יש חשבונות שבהם כמעט שלא מתקיימת פעילות - כלומר הייתה פה מעין קניבליזציה.

ה"תענוג" הזה עלה לבנק לאומי לא מעט - כמיליארד שקל, לפי הערכות (הוצאות ישירות ועקיפות), בעת שלאומי מגיע עם פפר לנקודת האל־חזור: אין ברירה אלא להמשיך הלאה עם הבנק ולהפוך אותו למין "השקעה אסטרטגית". בד בד העלו חרס גם התקוות ליצוא הטכנולוגיה של פפר לחו"ל.

למה פפר לא התרומם עד כה? איך הוא לא הצליח למשוך לקוחות חדשים מבנקים מתחרים כמו פועלים, מזרחי־טפחות, דיסקונט והבינלאומי, למרות הפיתוי? שירות דיגיטלי, ממשק ידידותי ו"מגניב", עמלות ברצפה ואפילו קלות מעבר מבנק לבנק. ובכל זאת, הלקוחות לא באו. התשובה לכך מורכבת. ראשית הסיבה הפסיכולוגית: רמת הניידות בין לבנק לבנק היא נמוכה מאוד, כ־3% בלבד, כי לקוחות נאמנים מאוד לבנקים שלהם.

ותתפלאו, בסקרים שנערכו התברר שחלק גדול מהלקוחות אף מרוצים מהבנק שלהם, ובייחוד מהשירותים הדיגיטליים. כן, זו המציאות, גם אם היא לא נוחה למאן דהוא: לקוחות הבנקים שבעי רצון מהשירותים שמעניקים להם ולכן נשארים נאמנים לבנק שלהם. חייבים להדגיש: למרות הרעש הדיגיטלי, רק כ־40% מהלקוחות פועלים באמצעים דיגיטליים, ולא כולם באופן מלא. מובן שהאחוזים של המצטרפים הדיגיטליים ילכו ויעלו עם השנים, אבל הדור הוותיק ברובו עדיין לא משתמש באמצעים הללו.

סניף דיגיטלי של בנק הפועלים  (צילום: יח''צ)סניף דיגיטלי של בנק הפועלים (צילום: יח''צ)

הסיבה השנייה: אותה משמעת השוק שכפתה על הבנקים המסורתיים הקמת ממשקים דיגיטליים שמאפשרים ללקוחות שלהם חוויית משתמש הקרובה לפפר או לבנק שעתיד לקום. במילים אחרות: הם מעניקים שירותים דיגיטליים בלי כל ההצהרות הבומבסטיות של הקמת בנק דיגיטלי, מכיוון שההתקדמות הטכנולוגית והביקוש מהצרכנים כפה זאת עליהם.

עכשיו עתיד להצטרף בנק דיגיטלי למגרש המשחקים, בלי רקע בנקאי, בלי מותג, בלי גב חזק כמו לאומי, אבל עם מיליארדר כמו אמנון שעשוע. מה שהוא יציע, אפשר להניח, הוא מה שמציע פפר, פחות או יותר. הרי הבנק הזה "גנב" לפפר את מס' 2 - גל בר דעה - ומתחרה איתו על אותם עובדים. למה שיעברו אליו? מה הוא כבר יכול לתת שפפר לא נותן? גם אם הוא יספק לצרכנים חוויית משתמש נהדרת, הטובה ביותר שקיימת בשוק - זה כנראה לא יספיק למשוך מספר לקוחות מסיבי. לשעשוע זה יעלה לא מעט: 60 מיליון דולר הבטחה להשקעה בהון העצמי של הבנק ובינתיים מימון ההוצאות. המיזם מעסיק, לפי הערכות, כ־40־50 איש, רובם בכירים, רובם בתחום הטכנולוגי, עניין שעשוי להגיע ל־30־40 מיליון שקל בעלויות שכר ואחרות מדי שנה.

הקמת בנק דיגיטלי, אם כן, היא צעצוע טכנולוגי ששואב וישאב הרבה מאוד כסף. האם ההשקעה תחזיר את עצמה במהירות או מתישהו? אני מסופק מאוד - הלקוחות לא יזרמו והרווחיות לא תגיע במהרה. בנקים דיגיטליים עצמאיים, כפי שנכתב בסקירה של בנק ישראל, מאופיינים, כחברות הזנק, בכך שבשלב הראשון מטרתן העיקרית היא צבירת קהל לקוחות רחב ככל שאפשר. וקיימת לכך הבנה, הן בקרב מנהלי בנקים אלה והן בקרב המשקיעים בהם, שהדבר עלול לבוא על חשבון הרווחיות בטווח המיידי. כן בנקים עצמאיים מתקשים לספק את סל המוצרים הרחב שבנקים מסורתיים מספקים, מה שמפחית מיכולתם להתחרות ישירות עם גופים גדולים. זהו הקושי הגדול של בנקים דיגיטליים עצמאיים, וזו הסיבה שמאחורי פעילויות מצליחות בתחום הדיגיטלי־פיננסי עומדות חברות ענק כמו עליבאבא.

ייתכן ששעשוע בונה על אקזיט עתידי, בדיוק כמו כל חברת הזנק אחרת. הנה תסריט: לאחר כמה שנים של פעילות (בתקווה שהבנק אכן יתחיל לפעול), נניח 3־5 שנים, יגיע בנק כמו מזרחי־טפחות או דיסקונט ויזהה הזדמנות עסקית: בנק דיגיטלי שמתקשה להתרומם, בנק שמשווע לאקזיט ויש לו צורך אמיתי בחיזוק הפעילות הדיגיטלית באחד הבנקים. בכל מקרה, אקזיט מדהים כמו מובילאיי זה כבר לא יהיה.

כסף מזומן  (צילום: נתי שוחט, פלאש 90)כסף מזומן (צילום: נתי שוחט, פלאש 90)

היתרון הגדול של פפר ושל הבנק הדיגיטלי של שעשוע הוא שהם הכניסו את הבנקים המסורתיים למין כוננות תחרותית. וזה בדיוק לב העניין: משמעת השוק היא התרופה הטובה ביותר לשירותים טובים וזולים יותר לצרכנים - לא רגולטורים שחושבים שהם יסדרו את השוק. תופעה נוספת שמתחילה לקרום עור וגידים: ההבנה של הלקוחות שלא חייבים לקחת משכנתה באותו בנק, הלוואה באותו בנק או לנהל תיק השקעות באותו בנק. אפשר לנהל את החשבון בבנק מסוים, אבל לקחת שירותים אחרים בבנקים מתחרים.

3. דבר אחד אפשר לומר בוודאות: הבנקים המסורתיים ימשיכו לספוג קיתונות של ביקורת. את חלקה הם הרוויחו ביושר רב, אך חלקה לא ממש מוצדק. במבחן התוצאה, במשבר הקורונה, ולפחות לעת עתה, הבנקים לא ניצלו את המשבר להעלאת ריבית למשקי הבית ולעסקים. כזכור, עקב המשבר התפתח כעס ציבורי כלפי הבנקים, שקיבל ביטוי אף בטור הזה, בעקבות טענות על עלייה בשיעורי הריבית.

לפי נתוני הפיקוח על הבנקים, הריביות על האשראי לעסקים מסחריים וגדולים לא עלו בחודשיים הראשונים של המשבר וכך גם הריביות על אשראי צרכני. לעומת זאת, הריביות על משכנתאות עלו בקרוב לחצי אחוז, ואילו הריביות על אשראי לעסקים קטנים ירדו מאוד - מ־5% ערב המשבר ל־3.8% בסוף אפריל, בעקבות פעילות הקרן לעסקים קטנים בערבות הממשלה וההלוואות המוניטריות הייעודיות שהציע בנק ישראל לבנקים בריבית של 0.1%, לצורך מתן האשראי לעסקים קטנים וזעירים.

אז למרות כל הרעשים מסביב על עסקים קטנים, צריך להיצמד לעובדות: מרקע שהושקה הקרן בערבות האוצר (ערבות בגובה כולל של 15%), באחד באפריל, החלו הבנקים להעמיד אשראי לעסקים קטנים בקצב מהיר מאוד - בעוד הביקוש עלה רבות על ההיצע של הכספים שהקצה האוצר לקרן. עד לאמצע חודש מאי העמידו הבנקים אשראי בהיקף של 7.2 מיליארד שקל לכ־20 אלף עסקים קטנים. המסקנה: המציאות תמיד מורכבת הרבה יותר מהססמאות על נטישת העסקים הקטנים במשבר הקורונה.

eliz@maariv.co.il