משהו: חג ביכורים שמח. בקיבוץ, בנעוריי, היה נהוג להציג בחג הזה את התינוקות שנולדו במשך השנה. מי בעד זום עם כל התינוקות החדשים של המדינה? 

באין בורג

הברגים של המשקפיים תמיד אובדים. זה קורה בהפתעה. לא נשמע צלצול ולא צפצוף לפני שהבורג נעלם, שום דבר אפילו לא רוטט. פתאום יש לך ביד ידית משקפיים. אני זקוק למשקפיי לצורך קריאה, תופעה שמתחילה אחרי גיל 40, אבל בורג נעלם גם במשקפי שמש, בכל גיל.

המשקפיים פתאום מיטלטלים על חוט. נפל בורג והידית קשורה לחוט אבל לא למשקפיך. עכשיו צריך רק למצוא את הבורג ולהבריג בחזרה. חה חה, צוחק לו הבורג. הוא זעיר ונעלם, שלום לבורג. כבר למדתי לחבר בחזרה את הידית למשקפיים בעזרת מהדק משרדי. אין לתאר את מספר השימושים שעושים בני אדם במהדק משרדי, רובם לא כדי לחבר ניירות זה לזה. 

אפשר כמובן למצוא בורג אחר ולהבריג. אה, איפה? לא מוכרים ברגים כאלה. ניסיתי לקנות בחנויות משקפיים, ואין. ניתן לפרק ממשקפיים ישנים, ואכן כך אני עושה. קניתי כבר מערכות מברגים עדינים של שענים ואופטיקאים. מברגים כאלה מוכרים בכל מקום, הם זעירים ואפשר להבריג בעזרתם בורג קטנטן, אילו רק היה. 

יש פתרון קל. אפשר להיכנס לכל חנות של אופטיקאים ולבקש שיבריגו בורג חדש. כנראה שיש אמנת אופטיקאים בינלאומית, והם נשבעים בהרמת עדשה: “אני מתחייב לתקן לכל אדם את הבורג במשקפיים שלו". הם אכן מתקנים לי. אני שואל כמה מגיע, הם עונים: כלום. בכל העולם.

אחרי מספר פעמים שבהם אופטיקאי אדיב מתקן לי, הוא מתחיל להיות שרוף. לא נעים לי לבקש מאותו אופטיקאי שוב ושוב תיקון. אז אני ממפה את העיר, הולך למקום רחוק ונכנס לאופטיקה שלא הייתי בה ומבקש. לא פעם אני נוסע לעיר אחרת. ייתכן שאני מצולם ברשת האופטיקאים הפנימית. כידוע הפרטיות נעלמה ואיננה עוד, ואני תמיד חושד שעם כניסתי לבקש הברגה במקום שבו לא מכירים אותי, האופטיקאי מולי כבר קיבל התראה: “הנודניק עם הבורג כבר הגיע אליך עכשיו, מה?".

לפני שנים ניסיתי לקנות ברגים באינטרנט, לא היו באתרים הרגילים, רק למכירה לסוחרים, בסיטונות, במחיר גבוה ולא מעשי. בעוד אני כותב את הקטע הזה ומייבב על מר גורלו של האדם שחסר לו בורג זעיר, אמרתי לעצמי שאולי אבדוק שוב. חשוב לבדוק עובדות שוב ושוב ולהתעדכן. אולי בינתיים זיהו את הצורך ואת גודל השוק והבינו את הפוטנציאל ושאר הדברים שלומדים בחוגים לשיווק ולמִנהל עסקים. אולי העולם השתנה ולא סיפרו לי. לכן ניגשתי לאתר המכירות הידוע באינטרנט, הקשתי, ואפילו בעברית: “ברגים למשקפיים". לא תאמינו כמה מודעות קפצו. מחירים החל מ־4 דולר, פחות מ־20 שקל, ל־1,000 ברגים. בקופסה שקופה ונאה עם תאים וגם פינצטה ומברגים. 

ניגשתי להקיש “הוסף לסל הקניות" ולהפעיל את פיי פאל והכל. אבל אז עצרתי. רגע! אני עומד לעשות עסקים עם סין. מה פומפאו ביקש? שלא נעשה עסקים עם סין! אני לא רוצה להרגיז את ארצות הברית עכשיו. קרע כזה ממש לא טוב לישראל בימים אלה. 

לקחתי מהדק וחיברתי את המשקפיים, עד שאגיע לאופטיקאי ונראה. 

מתכון עכשיו

כמעט לא יוצאים מהבית, אבל כשיוצאים, לפעמים שומעים משפטי שיחה שנערכת בסביבה. שתי נשים שנפגשו התחילו לדבר, אני בתפקיד שומע כמעט נעלם וכמעט נרדם. פתאום שמעתי משפט שגרם לי להוציא את פנקס הכיס. רשמתי בו מילים אלה מתוך השיחה: “אנחנו מדברות על איזה נושא, לא חשוב מה הנושא, מיד נכנס מתכון".

“לא חשוב מה הנושא, מיד נכנס מתכון", הוא משפט שתקף גם לכל תוכניות הטלוויזיה, מהדורת חדשות, לכל עיתון, לכל ספר, לכל בית ספר, לכל אוניברסיטה ולכל דיון. 

"קיצור תולדות האנושות" מקוצר

“קיצור תולדות האנושות" הוא ספר עבה מאוד. אחת ההצלחות בתולדות הספרים הישראליים, תורגם ל־40 שפות ונקרא בכל העולם. כל כך הרבה מילים וכל כך הרבה תרגומים כדי לומר את מה שניתן לומר בקיצור: האדם הוא שלב ביניים באבולוציה. בין הקוף לבין יצור מפותח. 

יובל נח הררי (צילום: צילום מסך)יובל נח הררי (צילום: צילום מסך)

העידן שלנו

אני צופה לי בסרט, “ערי טרף" שמו, עלילות מן הסוג שמתרחש בעתיד האפוקליפטי הרחוק, אחרי שהציוויליזציה האנושית קרסה (בקורונה? בגלל ביבי?). סרט לא רע בכלל בעיני חובב עולמות אחרי אסון. הכל מעניין, ופתאום משהו שם מעניין אותי יותר. יש מוזיאון בסרט ויש פינה במוזיאון שמוקדשת לתקופה שלנו. על הקיר שלט המגדיר את תקופתנו, היא קרויה: “עידן המסך". במוזיאון העתיד הרחוק מוצגים כל מיני ממצאים ארכיאולוגיים מתקופתנו, רובם מסכים שבורים וסדוקים שחוקרים שחיים בעתיד חפרו וחשפו.  
  
פינת השלולית

אל פינתנו שוגרה בדוא"ל איגרת כזו, ממקלדתו של רמי ישראלי: צפרדענו הגיע לפרקו, ולכן ניגש בפעם הראשונה בחייו לנושא החתונה ברצינות. עבר בין כל השדכנים הוותיקים, טייל בטינדר ובשאר האפליקציות, ולבסוף גמר אומר לבחור בצפרדעית שמצאה חן בעיניו. 

לא שהייתה שונה בהרבה מהאחרות במראה, לא בעלת חמוקיים יוצאים מגדר הרגיל, פשוט, הניצוץ המסוים שהיה בעיניה מצא חן בעיניו.
לגבי בני האדם הרגילים, כל הצפרדעות דומות, אבל צפרדע אמיתי יודע להבחין בתוך חן הדילוגים וגוני הירקרקות גם במשהו נוסף המקנה לצפרדעית את סימן המותג הרצוי לו.

קבעו פגישה, הזמין לה משקה עם תוספת אפרודיזיאק של יתושה גדושה, ושוחחו לתוך הלילה. מאחר שמשך החיזורים של הצפרדעים שונה משלנו, בני האדם, כבר בבוקר הם החליטו להקים בית בשלולית. כמובן, קבעו להזמין את כל בני המשפחה, ראשנים, קרפדים ואילניות. 
אבל מתוך התחשבות בצפרדעית - לא את האקסית שלו, הנסיכה, שעדיין עברה לפעמים ליד השלולית.