מאז הפכתי לאב חיכיתי לליל החורף הסוער שבו יעיר אותי בכיו הגברי של בני, שבו אגש למיטתו, אניח יד על מצחו ואירתע לאחור מחומו. לא ייחלתי לזה חלילה אבל מימוש אבהות מגיע בשלבים, חלקם אתגריים, ורציתי להיות בטוח שאני כשיר. הייתי בן 30 ומודע לבורותי. רציתי לדשדש בנעלי בית משובצות, למצוא את מד החום ולעמוד מעל מיטת בני, כאבי בשעתו, לנער את מד החום בתנועות חזקות ומיומנות של פרק היד בלבד, להוריד את מפלס הכספית מתחת ל־36 מעלות, שנחשב קו ההתחלה. ושוב אדגיש: אין כוונתי לומר בזאת כי ייחלתי שילדיי ייחלו. אני מתכוון לכך שאקט האבהות אינו שלם עד שלא נצרבת בחותמת דאגה אמיתית. הדימוי רומנטי כביכול; אב ובנו בליל סופה עזה בחדר ילדים שתנור סלילים לוהט באדום הוא מקור האור היחידי בו. האב מטלטל את מד החום כדי לנעיצה ראשונה.

מד החום נתפס בעיניי כמקל במרוץ שליחים משפחתי, אבי ואני רצים, הוא מאחוריי, ידו מושטת קדימה עם מד החום, ידי מושטת לאחור, מנסה לתפוס. לא הייתה בינינו חפיפה מלאה. זה היה מטפורי יותר משהיה במציאות. אבי מת בדיוק לפני 40 שנה בהיותו בן 55. הלוואי שהייתי מקיים היום יחסים כפי שקיימנו אז בניסיון להשיג את מחלתו ולהעמיד לו נכד. מי שלא הכיר אותנו היה יכול להתרשם ששידכו את כריסי אוורט לאמיל זאטופק. אבי לא היה שם להושיט לי מד חום. גם לא להראות לי כיצד טבל צמר גפן בג'וני ווקר והניח אותו על שן כואבת באמצע הלילה. מאז אני לא שותה וויסקי. אחרי מותו הפסיקו מחלות ומגיפות לאיים עליי. אינך יכול לאיים על מת עם מוות.

הילד קדח. ילד יקר לי. כל הילדים יקרים. גם כל ילדיי. כולל אלה שמטביעים אותי בשתיקה רועמת. לא הייתי זקוק לבהלת פוליו מופרכת ומוגזמת על ידי עיתונות רדופת תפוצת חגים כדי להרגיש מאוים. הילד לא המתין לפוליו כדי לצלוע, אילו הייתי ממתין שמשרד הבריאות או הגברת אלמוזלינו שעמדה בראשו יסבירו לי מה לא בסדר, הייתי חושב על עצמי כקרנף. היו ימים מוזרים ותושבי השכונה היו אחוזי תזזית וקיבלו הסברים לא מלומדים ומטעים מאנשים שלא היו מוסמכים לתת אותם. רופאים רשמו מרשמים לחיסוני פוליו לצריכה ביתית. אבל דשי חולצתי לא היו רטובים מדמעות. יש רגע בחיים שבו אין בעתידך משהו מאיים ומפחיד יותר ממה שכבר קרה לך בעבר. הייתי בוגר של רגע מכונן כזה.

קורונה בארה''ב (צילום: gettyimages)קורונה בארה''ב (צילום: gettyimages)

כשהיינו ילדים חלינו במחלות ילדים. המדינה כולה הייתה מחלת ילדים. חצבת, אבעבועות רוח, אדמת, חזרת. הייתה גם מגיפה אמיתית של פוליו וחברים שלי חלו בה. לא הייתה אז יכולת מובהקת להפיץ פאניקה ולזרוע בהלה. לעיתונים הייתה אחריות לאומית, למשרד הבריאות הייתה אחריות לאומית. והעיקר, השבח לאל, לא היה אינטרנט. היו שמועות. קשה להקל ראש בכמה מסובך היה לשאת שמועה ראויה מקצה העיר ועד קצה. לא היו מכוניות ולא היה זמן. בעיקר לא היה ראש. האיום הקיומי היה מוחשי, כמו הקרום בבקבוקי החלב שהחלבן השאיר ליד הדלת.

שיחקנו כדורסל על סל אחד. הייתי גבוה וקצת מגושם עם זריקה אחת טובה וחוסר עניין להיכנס לסל בכוח על שתי רגליים בריאות. חברי מהרחוב המקביל היה אתלט מרשים שהתגבר על פוליו. על רגל אחת היו לו ברזלים עם ציר לברך ונעל שנייה עם הגבהה. הוא ניתר לסל בתדירות גבוהה וזה נשמע כמו דו־קרב חרבות. היו לו כתפיים רחבות וחצי גוף עליון שאז קראנו לו משולש ומעט מאוד רחמים עצמיים או רגשי נחיתות. ההפך: היה לו חיוך שהזמין אותנו להתבזות מולו באחד על אחד. לקלוע סל מולו ודרכו הרגיש כמו לכבוש את ההר. היו לו ידיים חזקות, שמחת חיים וזינוקי הקרבה על כדורים. כדי לנצח אותו הייתי צריך לזרוק מבחוץ בערמומיות המאפיינת ילדים שחייבים לנצח. הוא חרק שיניים וחיכה לריבאונד. היינו ילדים מנומסים: לא לעגנו, לא חקרנו, ספק אם רצינו לדעת.

הסימפטום הראשון היה הקשחה בחלק התחתון של הגב ובצוואר. עייפות כללית, קיבה רגישה ועצבנית. להיות מחוץ לעניינים, ערפל אופף כל. צלצולים באוזניים. כאב עמום ועיקש ברגליים. כל אלה במהלך יום אחד. ילדים בריאים בני 15 ירדו 30 ק"ג בשבוע. ב־4 ביולי 1953 נרשמו באמריקה 4,680 מקרים יותר ממספר המקרים שנרשמו ב־1952 - שנחשבה לשנת המגיפה הקשה ביותר בהיסטוריה של הפוליו עם 75,826 מקרים.

כללי הריחוק החברתי היו נוקשים: אל תשחק עם חברים חדשים. הישאר בקרבת חברים ותיקים שהחיידקים שלהם כבר נמצאים בך. התרחק מחופי רחצה ובריכות שחייה צפופים. טול ידיים לפני ארוחות. אל תשתמש בכלי אוכל או במברשת שיניים של אחר ואל תשתה מאותו בקבוק או כוס. אל תנשוך את כפות הידיים או האצבעות של אחר. אל תרים שום דבר מהרצפה. אל תכניס מי בריכה לפה. אל תעקור שן בקיץ. אל תתעייף ואל תתאמץ מדי. אם יש לך כאב ראש, תגיד לאמא. היו מי שהחלימו לגמרי. היו שמתו. חלק יצאו מהמחלה כשהם אינם מסוגלים להניע זרועות או רגליים. היו מי שלא יכלו להזיז דבר זולת יד אחת. או שיכלו להניע רק אצבעות ועיניים. ילדים עזבו בתי חולים עם מקל, נשענים על קביים, בכיסא גלגלים או עם רתמות פלדה לרגל.    

בשנים 1950־1954 היו בישראל כ־4,700 חולי פוליו. 760 ישראלים מתו מהמחלה. חלק נותרו נכים בדרגות חומרה וקושי שונות. חלק התגברו ולמדו ללכת ללא מכשירים. לפעמים אני קורא ביוגרפיה של מישהו וכתוב בה שהוא חלה בפוליו והבריא.

למחלות הייתה דינמיקה משלהן. היו להן סימפטומים ברורים. היה חום, הייתה נפיחות, הייתה פריחה, היה אדום בגרון. התפנקנו, פינקו אותנו, נשארנו במיטה, לא הלכנו לבית ספר, החדרים היו קטנים, לא הייתה טלוויזיה. מול המיטה היה קיר לבן, לפעמים היה חלון. המזרנים היו מחומר לא נוח במיוחד שנקרא גומאוויר, לסדינים לא היה גומי, היו שמיכות פיקה דקות או פוך עבות, בכרים היו נוצות, האוויר היה נקי, האמהות היו עקרות בית ולרובן לא היו עוזרות. ארוחת צהריים הייתה שניצל ומרק היה עוף. שתינו מיץ ממותק של עסיס עם מים, לפעמים הייתה סודה. כשהן מונחות יחד, מציירות המילים נוסטלגיה. הייתי מעדיף כמיהה רטרואקטיבית אבל לא תמיד המילים מצייתות.

היו לנו מכאנו ומרקלין ואופניים בלי הילוכים, משחק אסטרטגו, מיקרוסקופ וערכת מעבדה. ואוסף בולים. אני לא מוצא את שלי אבל אני יודע שאלבומי הבולים שלי הגיעו לאמריקה. הייתי שמח לשזוף פעם נוספת את בולי האסטרונאוטים והקוסמונאוטים שאספתי בהתמדה. כאשר נקלעו לקשיים כספיים מאוחר בחייהם אחרי שאבי חלה, גיליתי בדיעבד שהוריי ניסו למכור את אוסף הבולים הישראליים שלי. מכיוון שהיה לי מינוי לשירות הבולאי, היו לי סדרות שלא נפרמו כמו בולי המזלות ואחרים. ההצעה שהוריי קיבלו על הבולים לא הייתה שווה להם את שיברון הלב. אני לא טועה בשנה: ב־1964 נסעו הוריי פעם ראשונה לאירופה. אבי היה בשנות ה־30 המאוחרות לחייו.

שער הניו יורק טיימס לזכר קורבנות הקורונה בארה״ב (צילום: צילום מסך)שער הניו יורק טיימס לזכר קורבנות הקורונה בארה״ב (צילום: צילום מסך)

הילד קדח. זה היה בסופם של ימים נוראים שבאו בבטנם של חגים אומללים בסופה של שנה אומללה שלא הייתה בה ברכה אחת אלא 365 קללות. השנה השאירה בנו סימנים עמוקים של שיניים, של ייאוש ושל תקווה נכזבת. כאשר נדמה היה כי הקשה ביותר כבר קרה, הופיעה המגיפה, האסון הכבד שאיים במכוות אש. נדמה היה לי ששמעתי אנחת רווחה קולקטיבית עולה מהסביבה הקרובה. לא לשווא חטאנו ופשענו. היינו מוכנים לאיזה קתרזיס אפוקליפטי בריא, מכת טבע קשה, משהו שלא מפלגה או פלסטינים אשמים בו. אצבע אלוהים, אולי נחת זרועו.

מדינה שבצר לה מצמידה קנה של אקדח תופי לרקתה ומשחקת רולטה רוסית. מצדי אפשר היה לחסן את הצעירים, לשמור על המבוגרים, להעלות באוב את הסכסוך ההיסטורי סאלק־סייבין ולדבר על מחלה שאף אחד לא הבין בה. התחושה הדוחקת ביותר שהרגשתי הייתה: אל תגעו בילדים שלי.

הילד קדח בסוכות. נתנו לו שלוש כפיות אקמול אדום ודביק. הוא היה כל כך חם, ששפתיו היו אדומות על רקע מסיכת פנים חיוורים והוא נשם בנשימות רדודות ומהירות. נבהלנו. שנה קודם לכן, גם על רקע של חום גבוה, הוא נכנס לפרכוסים. אף אחד לא רוצה לראות את ילדו בן השנתיים מפרכס. אפילו המילה המוזרה הזאת, לפרכס, שלרוב הייעוד שלה אינו ברור כלל, מגיעה למימוש והלימה מלאים כאשר משהו מנער בפראות את גופו של ילד, הכרתו מעורפלת ועיניו מתגלגלות לאחור. אם הוא באמבטיה מלאה מים, יש לזה אפקט של להקת כרישים שגילתה חצי דג טונה מדמם. שמנו אותו באמבטיה של מים פושרים והוא עמד ורעד בה ונדמה היה שחום גופו מאדה את המים. אחר כך הוא הקיא בקשת, פעם ראשונה בחייו, הביט במים ובבטנו המתכווצת מאליה, כלא מאמין.

יכול להיות שהפסקתי לחשוב לעניין. אבל חשבתי שהסימנים שניתנו בהתפרצות הפוליו של 1988 באו למימוש מלא אצל בני וחטפתי פיק ברכיים. זו מליצה כמובן, אבל בפועל הברכיים אינן מצליחות להשאיר אותך זקוף. עד שהילד שלכם לא הקיא עליכם, הכל תיאוריה.

עטפנו אותו בשמיכה ולקחנו אותו לחדר עם מזגן. הוא רעד מחום ואני רעדתי מפחד והביפרים צפצפו בעקשנות ברחבי גוש דן בניסיוני לאתר את רופאיי הרלוונטיים. הייתה להם קליניקה משותפת בגני יהודה ויחד הם העבירו אותנו דרך שלושה ילדים ששום דבר בריאותי ואלמנטרי לא בא להם בקלות. מסרתי אנמנזה כמו גדול כי זה מה שאני עושה בחיי. לפעמים הייתי מתגנב למרפאה ומתחזה לרופא. כאשר בגיל 24 החיים הופכים אותך לבלדר של אביך, כפי שקרה לי כאשר הסתובבתי בבתי החולים הגדולים באמריקה עם התיק הרפואי של אבי שחלה וחיפשתי הצלה, חייך נחלקים ללפני ואחרי. כאשר כינו אותי היפוכונדר מאוחר יותר, לא הגבתי. היפוכונדרים הם מי שסימפטומים מדומים ואמיתיים ממררים את חייהם או הופכים אותם למשעשעים. מי שהכיר בעל פה את צילום הראש של אביו על קופסת אור, משלם מחירים ארוכי טווח. מישהו יכתוב פעם על יתומים בני 25 שמי מהוריהם לא ראה אותם עושים דבר ממה שהגדיר אותם. כשהכנסנו לילד נר אקמול, הוא התלונן בקול רפה.

כשהייתי ילד היה לי קרופ. שיעול יבש מציק. אבי בנה לי אוהל ממגבת והכניס את ראשי תחתיו מעל קומקום מים רותחים. כשנשברה לי היד בשני מקומות במהלך משחק כדורגל וחברים נשאו אותי הביתה מעולף מכאב, דהר איתי אבי לתל השומר ובניגוד לנטיית לבו עזר לרופאים להחזיר את העצמות למקום בלי הרדמה. כשחזרתי מהטירונות עם גבס מעל לברך, הוא חייך. לזכותו, הוא מעולם לא הביט בי וחשב שאני מאיר הר ציון. הייתה לו תכונה שאיני מצטיין בה: לזהות מי הילדים שלי ולאן מועדות פניהם. שליחותו הייתה לעשות הכל שיגיעו לשם. בתורי הענקתי לילדיי שירותים רפואיים. הייתה לנו כרטיסייה לחדר מיון, רופאים פרטיים, התייעצויות, אולטרה־סאונד באמצע הלילה. הילדים תקתקו כמו פצצות זמן.

הילד קדח. הרופא התחיל איתו במוקסיפן ויצאה לו פריחה בכל הגוף. כך נולדת התשובה לשאלה בכתב ובעל פה, האם אתה רגיש לתרופה כלשהי. זה מידע שיש לצייד בו את הילד כשהוא יוצא לחיים. החליפו אנטיביוטיקה. שלוש כפיות ורודות ביום; שלוש כפיות שקופות של אנטיהיסטמין; שלוש כפיות כפול ארבע פעמים ביום אקמול. הילד לא אכל. לא זז. הוא שכב במיטה, לרוב ישן. לפעמים בהה בטלוויזיה בעיניים מזוגגות. זו הייתה מחלה ארוכה במיוחד, לא פוליו, מלווה באובדן משקל. הורים שילדיהם חלו ב־1988 צרו על הרופאים וניווטו את השיחה לפוליו.

350 אלף מקרים של פוליו דווחו בעולם ב־1988. ארגון הבריאות הלאומי, זה המושמץ כעת על שנרדם בשמירה, התחייב להכחיד את הנגיף עד שנת 2000. בשנת 2012 נרשמו 223 מקרי פוליו בלבד. הלקח בישראל מ־1988 היה לדגום את הביוב בניסיון לאתר את הנגיף מוקדם וטרם שהוא מדביק בני אדם. מקובל לומר שהפוליו הודבר, אבל הוא מרים ראש לעתים במדינות נחשלות.

לעתים מחלה היא מטאפורה (אני קורא את הביוגרפיה המאלפת של סוזן זונטאג. סליחה). רק כך אפשר להסביר את מה שנראית בעיניי כאכזבה במדינות מסוימות שאיום של וירוס חדש, קטלני וללא חיסון, לא התפרץ שם למגיפה אמיתית. כאילו שוב דופקים אותן.