מנהג ידוע בחג שבועות הוא להבליט את הכישרונות החדשים בתחומים השונים. אבל דווקא השנה ראוי לשים את הזרקור על דמות אחת. אין ספק שדור העתיד הוא דור הרבה יותר מוכשר ומשוכלל מדור הוריו. דור יפה, כריזמטי, חכם, מהיר מחשבה ויש בו היכולת לשנות את העולם. אבל כמובן שללא האדם האחד, או יותר נכון האישה האחת, דבר לא יקרה. 

שימו לב מה קורה לצעירים שלנו רק בימים האחרונים. דודו פארוק חזר עם דמות חדשה ושיר מעולה; דקל וקנין בדרכו לסינגל השלישי; יעל שלביה התגייסה; הדר אשוח עשה עוד מיליון - ובכלל, אנשים חזרו להאמין בעצמם ובחיים הנהדרים שלהם. התחלנו להכיר בטוב. 

אנשים לא מודעים לשינוי הדרסטי החיובי שחל במצבם ובמעמדם. הם חושבים שזה סתם, כי בא הקיץ, כי חלקם חזרו לעבוד, ונדמה שיש אופק אמיתי לחזרה מלאה לשגרה הברוכה. חוזרים לצאת, לבלות, לאכול טוב. חוזרים לחיות. אבל לכל זה יש סיבה ויש מניע, כי יש מי שמקדם ומחזק את גלגלי הפריחה.  

ומי הן דמויות המפתח בסיפור הישראלי החדש? אז נכון, ישנה השרה לשוויון חברתי ושר הרווחה ושר המים ושר שמקשר ושר לפרויקטים לאומיים - אך מעל לכל מרחפת דמותה האדירה של השרה לקידום וחיזוק חברתי - אורלי לוי־אבקסיס. 

שרה במשרה מלאה, שחושבת רק איך לקדם ולחזק אותנו. היא לא רק מחזקת, היא כמובן גם מקדמת. והיא לא רק מקדמת, ברור מאליו שהיא גם מחזקת. גם מחזקת, אבל לרגע לא שוכחת את תפקידה כמקדמת. אם הייתה רק מקדמת, אז היסודות היו נותרים חלשים ומקריסים את כולנו מהר מאוד למטה. לעומת זאת, אם רק הייתה מחזקת, היינו עומדים באותו מקום, ומי שלא הולך קדימה וגו'. במקום לגחך על משרדה, לדעתי יש להרחיב את סמכויותיה ושלא תסתפק רק בחיזוק וקידום, אלא גם בהעצמה ובעידוד, בפרגון ובחידוד קהילתי.

הפגנת תמיכה באורלי לוי-אבקסיס (צילום: פלאש 90)הפגנת תמיכה באורלי לוי-אבקסיס (צילום: פלאש 90)

הדור שעלה לארץ בשנות ה־50 סבל מבעיות דיור, מקושי למצוא עבודה ומקשיי התאקלמות. כל עדה בתורה סבלה מאפליה. או בקיצור, כולם חשו לא מקודמים ולא מחוזקים. דור ה–X שנולד בשנות ה־60, היה חסר שאיפה לשנות את העולם וסבל מהיעדר סמכות וחוסר נאמנות. הוא היה מוחלש ומעוכב. אם רק היה לדור ההוא מי שהייתה יכולה לקדם אותו ולחזק אותו, יכול להיות שהוא לא היה מפוספס כלל. 

שנות ה־80 עוד היו סבירות עם הגל החדש ועליית קרנה של הטלוויזיה, ובשנות ה־90 אחז אותנו ריק מקפיא. מאז זה נהיה גרוע יותר. חלשים ובלתי מקודמים הגענו לשנות ה־2000. כל שנה נראתה בדיוק אותו דבר כמו קודמתה, וכמו זו שבאה אחריה. אין שום משמעות לעשורים המתחלפים. איש לא יודע להגיד מה ההבדל בין 2007 ל־2015. העשורים נעשו נטולי שמות, חסרי אופי. השנים הן כמו פירה, הביס הראשון הוא בדיוק אותו דבר כמו הביס השביעי או המאה. איך היה אפשר לגדול, לצמוח ולהתפתח, כשאין שרה מחזקת ומקדמת בישראל בימים ההם? 

והנה דור הילדים שנולד עכשיו מלא תקווה, עם ברק בעיניים. המשפט הראשון שהם אומרים הוא: "תודה למחזקת ולמקדמת שלנו". הצעירים והמוכשרים שבינינו רק זקוקים לעידוד וטיפוח. לצערנו, היו בעבר כישרונות ענק שהתבזבזו ולא עשו עם עצמם דבר. בזבזו את יכולותיהם המופלאות לריק. פוטנציאל לא ממומש, קראו להם. היום זה כמובן לא יקרה. אף אחד לא יתפספס. יש מי שתקדם אותם, תימצא מי שתחזק אותם. 

השילוב הזה של קידום וחיזוק הוא בסיס הווייתנו. צור מחשבתנו. סלע קיומנו. מה היה מסי ללא סבתו? לאן היה מגיע אפלטון ללא מורהו אריסטו? הניחו לרגע שלבטהובן לא היה יוזף היידן שיגדל אותו, יתמוך בו וישפיע עליו. היידן היה האורלי לוי־אבקסיס של בטהובן ואולי בזכותו כתב את הגדולה ביצירותיו - הסימפוניה התשיעית. 

מדהים לגלות שלוי־אבקסיס היא בתם התשיעית מתוך תריסר ילדים של דוד ורחל לוי. אז אתם יכולים להיות ציניים ולחשוב שהכל פוליטיקה ואדם מוותר על עצמו ועקרונותיו בשביל כיסא. אבל כיום כולנו יכולים להסתכל לילדים שלנו בעיניים ולשיר להם את שירה הקסום של חוה אלברשטיין: 
אתה פלא, עשוי אתה להיות כשייקספיר, מיכלאנג'לו, בטהובן - אתה פלא! טמונה בך היכולת לכל דבר, כן - פלא הינך, ואורלי לוי־אבקסיס תחזקך ותקדמך, ילדי, כי היא השרה לחיזוק וקידום חברתי!