התמונה של בנימין נתניהו מול הדוכן בבית המשפט המחוזי בירושלים, חשוף פנים, כאשר מאחור עוטפת אותו חבורת שרים במסיכות, דומה דמיון מפתיע לתמונה של אל קאפונה לפני פתיחת משפטו, כשמסביבו שותפיו, עוזריו, שכירי החרב שלו. כמובן, הדמיון הזה עלול להטעות כי נתניהו איננו אל קאפונה, וחבורת השרים שלו אינם שכירי חרב אלימים המחוברים או קשורים לפשע מאורגן נוסח המאפיה. 

אבל, האסוציאציה היא כמעט בלתי נמנעת. משהו בשילוב של הסתה, התקרבנות, האשמות, איומים והפחדות – היה הדבר הדומיננטי בהופעה של נתניהו טרם פתיחת משפטו השבוע, בתוך בית המשפט המחוזי, סמוך לבניין משרד המשפטים בירושלים.

נשאלתי השבוע אם יכולתי לחוש מה עבר בראשו או בלבו של נתניהו באותם רגעים טרם כניסתו לאולם, ובמיוחד מה הרגיש כאשר פקיד בית המשפט הכריז על כניסת השופטים שיקבעו את גורלו, והוא מצא את עצמו עומד ליד ספסל הנאשמים, קרוב - אולי קרוב מדי לטעמו - לנוני מוזס ושאול אלוביץ'.

אינני יכול להשיב על השאלה הזו. אינני נתניהו. אין בינינו כל דמיון. אכן, הייתי שם בזמני. זה היה לא נעים ולא קל. עמדתי כשנכנסו השופטים, כיבדתי אותם. ניסיתי, בעזרת עורכי דיני, להציג בפני בית המשפט וגם בפני הציבור את טיעוניי, תשובותיי, עמדותיי, ואת המסכת המורכבת של פעילותי רבת השנים, כשר, כראש עיריית ירושלים וכראש הממשלה.

לא היה רגע אחד שגרם לי עונג, נחת או סיפוק בכל אותם ימים רבים וארוכים באותו אולם בית המשפט המחוזי בירושלים. רגע אחד קצר של הקלה היה בעת שהוקרא פסק הדין שזיכה אותי מהאישומים המרכזיים שהיו במוקד תשומת הלב הציבורית והסיקור התקשורתי. אפשר לשער כי היו לי רגעים רבים של כאב, חוסר נוחות, אי־נעימות וכעס עצום על גורמים שונים: פרקליטי המדינה (שנדר, לדור, ניצן), חלק מחוקרי המשטרה, היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, וגורמים רבים בתקשורת אשר לא נטו לי חסד ולא גילו את המידה הנכונה של הסובלנות והאיפוק שציפיתי וייחלתי להם. כמובן, היו גם אישי ציבור, פוליטיקאים, שרים, ח"כים וסתם אנשים מהיישוב שתגובותיהם, ביקורתם, שיפוטם - נראו לי לא הוגנים, נמהרים מדי ונטולי בסיס עובדתי. 

בניגוד למה שנטען, כפי שכתבתי בהרחבה בספרי שנים רבות לאחר שחדלתי להיות ראש ממשלה, לאחר שהסתיימו משפטיי ולאחר שריציתי את העונש שנפסק לי - אף אחד מהשרים, הח"כים או מי שהיו שותפיי הפוליטיים, לא גרם לכך שהחלטתי להתפטר מראשות הממשלה. התפטרתי מהתפקיד שכל כך אהבתי כדי להתמודד עם הגל שאיים להטביע אותי, ללא מעטפת החיפוי וההגנה שמעמד ראש הממשלה יכול היה לתת. ודאי, היו רבים שייחלו להתפטרותי. אחדים אף אמרו זאת בפומבי. אך בשום מקרה לאף אחד לא הייתה היכולת, או הרצון, להביא לפיטוריי, להפלת ממשלתי וליצירת משבר פוליטי שתוצאותיו אינן צפויות. עשיתי זאת בניגוד מוחלט לידיעה שלי כי לא כשלתי ולא הייתי אשם במה שיוחס לי. התלבטתי, התייעצתי עם בני משפחתי שליוו אותי בדאגה, באהבה ובתמיכה רגשית שהייתה חשובה לי מאוד. 

בנימין נתניהו. צילום: מרק ישראל סלםבנימין נתניהו. צילום: מרק ישראל סלם

בסופו של דבר היה לי ברור כי השאלה אינה פורמלית. הבעיה לא הייתה מה טווח הגמישות שמאפשר החוק לראש ממשלה להמשיך בתפקידו. השאלה המכרעת הייתה מה המשמעות הציבורית והמוסרית של כהונת ראש ממשלה הנתון בצבת של אינטרסים מנוגדים - בין מילוי תפקידו לבין מלחמתו על שרידותו האישית והפוליטית. איך אפשר לשמור על תחושת הסולידריות הלאומית בעניינים גורליים, הדורשים קבלת החלטות בעניינים רגישים, הכרוכים לעתים גם בסכנת חיים ליחידים ואולי לרבים - כאשר תיווצר תחושה שאולי החלטותיו של ראש הממשלה יושפעו לא משיפוט ענייני, מפוכח ואחראי של האינטרס הלאומי, אלא חס וחלילה מרצון לחזק את מעמדו במאבקו על שרידותו. איך ניתן לקיים משילות ראויה ונכונה במציאות מטלטלת כזו? 

השאלה איננה אובייקטיבית. אי אפשר למדוד את התחושות הללו בקני מידה מספריים מדויקים. בסופו של דבר, זוהי הכרעה מצפונית, מוסרית, שאף אחד לא יכול לקבלה זולת מי שהדבר נוגע בו בעצמו. ראש הממשלה.

לא איומים של שר הביטחון ולא אזהרות של שרת החוץ ולא לחץ של מאמר בעיתון, וגם לא הטעויות שעשיתי ואשר בקיומן הכרתי ובכובד משקלן לא הקלתי ראש, הם שהכריעו. מה שהכריע היה התחושה שלי שאם אנסה לדחות את ההחלטה - בסופו של דבר אני עלול להיגרר למצב שאנחנו מתנסים בו בעצם הימים הללו.

ומה שקורה בימים אלה הוא תוצאה בלתי נמנעת מהחלטתו של ראש הממשלה לעשות הכל - ללא שום מעצורים וללא כל רסן - כדי להישאר בתפקידו: גרירת המדינה לסדרה של שלוש מערכות בחירות וליצירת אווירה שיש בה איום ישיר, אלים כמעט, תחילה על יריביו הפוליטיים ובהמשך על שומרי הסף - ראשי המשטרה והפרקליטות. בסופו של דבר, כשלא תהיה ברירה, כנראה שיגיע גם תורם של השופטים.

שנים רבות בערה בתוכי אש של זעם וכעס על חלק מהגורמים שהיו אחראים לקבלת ההחלטות בענייני, שהיו מוטעות ומזיקות ופגעו בי. אצרתי חלק ניכר מהכעס הזה בתוכי, בוודאי בכל התקופה שבה כיהנתי כראש הממשלה. ידעתי שהשימוש במעמדי, בסמכויותיי ובכוח שיש לי עלול לזרוע פילוג בתוך המערכת הציבורית ובחיי המדינה בכלל. שנים לא מעטות המתנתי עד שנתתי ביטוי לחלק מהדברים, לא לכולם, בספר האוטוביוגרפי שפרסמתי במרץ 2018, תשע שנים לאחר שעזבתי את ראשות הממשלה.

כל זה הפוך למה שמתרחש עכשיו. נתניהו מתנהג כפיל בחנות חרסינה, קאובוי ההולך עם שני אקדחים טעונים ויורה לכל עבר תוך שהוא מפיל חללים בגזרות שונות של החברה הישראלית. כשראש הממשלה עומד לפני בית המשפט ומכריז שהמפכ"ל, שהוא עצמו מינה, ושהיועץ המשפטי לממשלה, שגם אותו הוא מינה, תפרו לו תיקים, ומסמן אותם כאויבי הציבור וכאויבי המדינה - הוא מסית, מפלג ומאיים על הבסיס לסולידריות שהיא העוגן שמקיים את היציבות החברתית במדינה.

בנימין נתניהו ועורכי דינו בבית המשפט. צלם: עמית שאבי, פולבנימין נתניהו ועורכי דינו בבית המשפט. צלם: עמית שאבי, פול

ראש הממשלה איננו מנסה להתגונן בבית המשפט. הוא רוצה לגרום לכך ששילוב העוצמה הפוליטית שלו עם המרדת חלקים בציבור נגד המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט - יביא בסופו של דבר להתמוטטות המערכות הללו, שבלעדיהן אנרכיה תשתלט על חיינו. הוא לא המנהיג הראשון שמוכן לסכן את החיים הדמוקרטיים כדי להגן על עצמו ועל האינטרסים האישיים שלו. אבל הוא ראש הממשלה הראשון שלנו שעושה את זה.

התנהלותו של נתניהו - לשונו המסיתה, איומיו על הפרקליטות, על "בית המשפט השמאלני" ועל יריביו הפוליטיים - מעמידה למבחן רציני את הציבור הישראלי. אנחנו מתגאים בכך כי ישראל, כלשונו של אהוד ברק, היא "וילה בטבורו של ג'ונגל". דהיינו - הדמוקרטיה היחידה בתוך אזור צפוף של מדינות שמתנהלות על בסיס עקרונות אחרים, בלתי דמוקרטיים. החודשים האחרונים מקרבים אותנו במהירות מעוררת חלחלה למציאות שונה מכל מה שהכרנו. 

חווינו בעבר תקופות של סכסוכים פנימיים במערכות הציבוריות שלנו. הייתה תקופה שבה ראש הממשלה, מנהיג המדינה ומי שהכריז על הקמתה קבע חרם פוליטי בלתי נסבל - "בלי חרות ומק"י". עברנו מערכות בחירות רוויות אמוציות שלעתים גלשו לאלימות. השיא היה כמובן רצח רבין, ששילם בחייו על המאמצים שעשה כדי להתקדם להסכם שלום, וזאת כתוצאה מהסתה שהתפשטה כאש בשדה קוצים. נתניהו תרם לה תרומה נכבדה, אף שבוודאי לא העלה בדעתו כי התוצאה עלולה להיות כה טרגית.

הלקח של מה שקרה אז צריך היה לאותת לנתניהו כי ההסתה שהוא היה שותף לה בעבר, ושכעת הוא הגורם הראשי שמלבה אותה, עלולה להסתיים בטרגדיה פעם נוספת.

הפעם היעדים נמצאים בפרקליטות ובבתי המשפט. מותר להסתייג מהתנהלותם של גורמים אלה - ואני הרשיתי לעצמי לעשות כן בעבר, אך לא כראש ממשלה, אלא כאזרח פרטי. אין שום גורם שחף משגיאות, מטעות בשיקול דעת, מאי־הבנתה של המערכת הסבוכה הנקראת פעילות ממשלה ושל העומד בראשה. מותר לראש הממשלה ולשרים ולחברי הכנסת התומכים בו לחשוב שהגורמים הללו טעו גם בעניינו. להסית נגדם - אסור. לשלוח את השרים הבכירים הכפופים לו לומר שהיועץ המשפטי לממשלה הוא עבריין - זו הכרזת מלחמה על הדמוקרטיה, על הבסיס לקיומה של המדינה.

תיקי נתניהו יוכרעו אך ורק בבית המשפט. עד להכרעת הדין שמורה לו בוודאי חזקת החפות. אך מה שנתניהו, משפחתו וחבורת המשרתים הסובבת אותו עושים מחוץ לבית המשפט - הם מעשים הגובלים בפשעים. אולי פשעים חמורים יותר מאלה שעליהם הוא עומד למשפט בירושלים.