הצילום הקבוצתי של בכירי הליכוד לצד ראש הממשלה בנימין נתניהו בפתיחת משפטו הוצג כאקט תוקפני, בעוד שבפועל היה זה אקט מתגונן ומגונן. הוא נועד לשדר שנתניהו לא לבד על ספסל הנאשמים - יחד איתו ניצבים כשני מיליון בוחרי ימין, המגבים אותו לנוכח הרדיפה שנועדה להפילו מהשלטון באמצעות תפירת תיקים.

ההנהגה הנבחרת של המחנה הלאומי הישראלי התייצבה לצד נתניהו לא כדי להתריס נגד מערכת המשפט, אלא מתוך שותפות גורל של כל נפגעי "המאפיה השמאלנית" בתקשורת. אותה מכונת איתרוג משומנת מטעם, שבמקום להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה הפכה להיות השופר המאסף של השלטון הטוטליטרי של מפא"י. אותו שלטון היררכי, חד־מפלגתי וחד־עדתי, שחלש על המדינה ללא מיצרים עד לנס המהפך שחוללו מנחם בגין, דוד לוי ועזר וייצמן ב־1977.

חברי הכנסת מהליכוד עם נתניהו בביהמ''ש (צילום: דוברות הליכוד)חברי הכנסת מהליכוד עם נתניהו בביהמ''ש (צילום: דוברות הליכוד)

אבל גם אחרי המהפך ממשיכה המאפיה לשרת את מנגנון הצללים שהותיר מאחוריו, לחלום על שיבת שלטון, ולעשות כל מה שלגיטימי והרבה ממה שלא לגיטימי כדי להחזיר הגמוניה ליושנה.

No case to answer היא טענה מקדמית של ההגנה, המבקשת לדחות על הסף את התביעה ולזכות את הנאשם, בטענה כי גם אם כל העובדות בכתב האישום יוכחו כנכונות, עדיין יש מקום לזכות את הנאשם. שהרי אם ממילא התוצאה הצפויה היא זיכוי, אין טעם לעסוק שנים בקעקוע אמינותם של עדים, הוכחת טכניקות פסולות בעת חקירת עדי התביעה ותקינות פעולותיהם של הנאשמים.

העובדות בתיק 2000 ובתיק 4000 לא עוסקות במזוודות כסף, מעטפות, דירות, מכרזים או אחוזי בנייה – רק בסיקור פחות עוין לפי אנשי ביבי, או סיקור אוהד לפי אנשי "רק לא ביבי".

על פי כתב האישום בתיק 2000, ביקש נוני מוזס המו"ל של "ידיעות אחרונות" שנתניהו ישכנע את הבעלים של "ישראל היום", המפיץ אותו בחינם, לא להגדיל תפוצה, ולחילופין לתמוך בחוק המחייב כל עיתון לגבות תשלום. בתמורה הציע מוזס להעניק לנתניהו כיסוי קצת פחות עוין ב"ידיעות אחרונות", דבר שלדעתו יאפשר לנתניהו להישאר ראש ממשלה ככל שירצה. נתניהו, שהקליט את השיחה בלי ידיעת מוזס, הבטיח לבדוק, ולטענת התביעה - אכן גישש בעניין. מוזס מואשם בהצעת שוחד ונתניהו בהפרת אמונים.

נוני מוזס בכניסה לדיון הראשון במשפטו (צילום: עמית שאבי, פול)נוני מוזס בכניסה לדיון הראשון במשפטו (צילום: עמית שאבי, פול)

גם הקטגוריה יודעת כי יחסי תן וקח בין עיתונאי לפוליטיקאי הם אוויר לנשימה בשירות עיתונות חוקרת החושפת עוולות ושחיתות. יהיה זה אפילו מדויק לומר שהרבה חשיפות עיתונאיות חשובות, הורתן ולידתן בהפרת אמונים.

לטענת התביעה, במקרה נשוא התביעה אין מדובר ביחסי תן וקח לגיטימיים כגון כיסוי אוהד תמורת ידיעות בלעדיות. היכן קו פרשת המים בעיני התביעה? התשובה היא כסף. לשיטת הקטגוריה, התמורה שביקש מוזס הייתה בעלת ערך כלכלי: מניעת הקטנת תפוצה, ולכן מדובר בשוחד לא לגיטימי, כמובן. מדובר בהבחנה מלאכותית ומופרכת, שלא מחזיקה מים. סיפורים בלעדיים מגדילים לעתים תפוצה לא פחות מהיעדר תחרות מצדו של חינמון. אבל במקרה זה, גישתו של נתניהו, על פי ההקלטות, לא רק שאיננה עבירה, להפך - היא מצביעה על אחריות ומתינות.

היכן האקדח המעשן

חשוב לזכור את הרקע בבסיס הפרשה. הקמת "ישראל היום" באה במענה לאלם תקשורתי רב־שנים של הימין. היא שמה קץ לקיפוח תקשורתי מתמשך של המחנה הלאומי. היא החזירה איזון לתקשורת והעניקה פיתחון פה לציבור עצום שהיה אילם לנוכח המסרים האחידים שהופקו לאורך שנים בשולחן אייקוני השמאל במזנון בית סוקולוב.

מצד שני, ברור שהענקת אלטרנטיבה חינמית למוצר שנמכר בכסף היא בעייתית בכל מישור כלכלי, גם בעיתונות. יש תחומי כלכלה ומסחר האוסרים על הצפת השוק במחירי הפסד. זה מה שניסה לעשות מוזס בחוק "ישראל היום".

נתניהו, אם בחן את האפשרות לפעול להקלת המצוקה שהציג בפניו מוזס, כנטען בכתב האישום, נהג באחריות. כראש ממשלה זה בדיוק מה שהיה מצופה ממנו: למצוא איזון בין שני אינטרסים מתנגשים - הצורך בכלי ביטוי משמעותי לצד הימני של המפה הפוליטית והרצון לשמור על העיתונות המסחרית החופשית, שהיא לא רק "ידיעות אחרונות" אלא גם עיתונים אחרים, כולל הבמה לטור הזה.

יחסי תן וקח בין מו"לים למנהיגים היו תמיד. אברהם לינקולן גייס את הצפון למלחמה המתמשכת בעבדות על ידי תגמול בלתי פוסק של ברוני התקשורת. הלורד ביברברוק, איל העיתונות הבריטי, שהוסיף אזיקים ללוגו של עיתוניו בזמן שמפלגת הלייבור הייתה בשלטון, לא רק העריץ את צ'רצ'יל ובנה אותו. צ'רצ'יל גם עזר למפעלותיו ואיש לא ראה בזה שוחד.

תיק 4000, תיק השוחד, או תיק הפשע החמור - אם לשפוט על פי הפתיח של רוב הידיעות בתקשורת, הינו פארסה גמורה. לא רק שגרסת התביעה אינה מוכחת על סמך מה שמציגה התביעה בכתב האישום, אלא שגם לו הייתה מוכחת אין בה משום עבירה. התביעה מביאה ראיות על קידום נמרץ מצד נתניהו ואנשיו של עניינים שהיו חשובים לבזק ועל מאמץ אינטנסיבי של בעלי החברה שאול אלוביץ', לעתים ביוזמתו ולעתים בהמרצת עד המדינה ניר חפץ, לאזן את הסיקור העוין שלו זכה נתניהו באתר וואלה.

שאול אלוביץ' בבית המשפט (צילום: מרק ישראל סלם)שאול אלוביץ' בבית המשפט (צילום: מרק ישראל סלם)

אלוביץ' נהג להשתמש בעניינים התלויים ועומדים לאישור במשרד התקשורת, כקרדום לשכנע את עובדי וואלה לרכך את הדיווחים באתר בנוגע למשפחת נתניהו.

התביעה אינה טוענת לפסול בפעולת נתניהו למיזוג בזק ויס, או בהדרגתיות בחשיפת בזק לתחרות. כל ההחלטות בנוגע לבזק לא חרגו ממה שהמליצו אנשי המקצוע, ולכולן היה צידוק ציבורי הנובע מהרצון להקל על בזק להשקיע סכומי עתק במודרניזציה של תשתית התקשורת בישראל. כל מה שהפרקליטות טוענת הוא שמעבר לשיקולים הממלכתיים, הרצון לכיסוי אוהד בוואלה היה המניע למעורבות נתניהו בסיוע לבזק.

מעבר להיעדר הפרופורציה בין שווי ההטבות לבזק, על פי כתב האישום, לבין המשקל הציבורי הזניח של הכיסוי האוהד, לכאורה, שלו זכתה משפחת נתניהו באתר וואלה; ומעבר לכך שהקטטות החוזרות ונשנות בין אלוביץ' למנכ"ל האתר בנוגע לסיקור של נתניהו באתר עשויות להצביע על היעדר עסקה יותר מאשר על קיומה - אין ראיה של ממש על קיומו של הסכם תן וקח בין אלוביץ' לנתניהו.

בלי אקדח מעשן קשה עד בלתי אפשרי להרשיע בעבירת פשע שבבסיסה דרושה מחשבה פלילית. שיחות לכאורה בין שני עדי מדינה, אינן יכולות להיות בסיס להרשעה פלילית בפשע של אדם שלישי.

וכאמור, ישנו הרובד הנוסף. פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן אמר בראיון שאומנם כיסוי חיובי מעולם לא נחשב כמתת לצורך הפללה בעסקת שוחד, אבל תמיד יש פעם ראשונה. אמר, בלי להבין כיצד הציבור רואה את הניסיון לייצר תקדים משפטי על גבו של ראש הממשלה. הפיתוי לבקש מחיקה על הסף הוא גדול. גם טובת הציבור תומכת במיצוי הסיכוי שהסיוט הזה יעבור מהעולם במהרה.

אבל עורכי הדין יאמרו שהסיכון בבקשה הוא שאם השופטים ידחו את הבקשה, הם יתקבעו לדעה מוקדמת על סמך טענות הפרקליטות, בעוד שבמהלך המשפט האישומים יכולים להתמסמס, הספקות - להעמיק, והזיכוי ייהפך בהדרגה לאופציה הטבעית. לכן כדאי ללכת על בטוח בדרך הארוכה.