בצהרי יום ראשון, בעיצומו של נאום המכסות של ראש הממשלה בנימין נתניהו בפתחו של בית המשפט המחוזי בירושלים, קיבלתי שיחה מפתיעה מחו"ל. על הקו היה חבר ילדותי, במאי קולנוע במקצועו. בפעם האחרונה שוחחנו לפני כמעט עשור, עת עלה ארצה בניסיון להכות שורשים בקרקע החדשה ולהעתיק את הקריירה המבריקה שלו ללבנט. ההרפתקה לא צלחה. בשנים האחרונות הבחור מככב בברנז'ה הקולנועית בברלין, ומעדיף לעקוב אחרי הדרמה הישראלית הבלתי נגמרת דווקא משם.
"זה שוט מושלם, פשוט משהו הוליוודי", בן שיחי נשמע נסער ונרגש. "אני רואה אותו, והסרט מבשיל וקורם עור וגידים ממש לנגד עיניי. זה ענק מה שקורה אצלכם".
לקח לי כמה רגעים להבין שהבחור יושב בדירתו בברלין ורואה שידור חי מבית המשפט. אם ישכיל לנצל את ההתלהבות ולייצר סרט בהשראת היום הראשון של משפט נתניהו, אפשר יהיה לקבוע כי להופעתו של ראש הממשלה השבוע היה, בין היתר, גם ערך תרבותי. הערך הפוליטי המובהק בהחלט היה בה, וגם הרבה השלכות לעתיד.
בנימין נתניהו נשא את אחד מנאומי חייו בפתח האירוע העתיד לתפוס מקום משמעותי בכל ביוגרפיה שלו שתצא לאור מעתה והלאה. משפט נתניהו יהיה אירוע מתמשך, לרוב טכני ואף משעמם למתבונן מהצד, אם אינו משפטן או כתב פוליטי.
חודשים ארוכים, אם לא שנים - ההיסטוריה ידעה גם משפטים כאלה - יחלפו עד שיגיע רגע האמת, והשופטים יקריאו את החלטתם. סדר היום ישתנה, הנושא ירד מהעמודים הראשונים בעיתונים ולעתים גם ייעלם לחלוטין ויתרחש אי שם באולם בית המשפט, הרחק מעיני התקשורת והציבור.
אך היום הראשון הוא דרמה בפני עצמה. הוא סמל. הוא זה שייחרט בזיכרון גם אחרי שהכל ייגמר. נתניהו התכונן היטב ליום הזה. הוא בא במיטבו. התמונה שבה הוא עומד במרכז, מוקף בבכירי מפלגתו עטויי המסיכות ומכריז מלחמה על מחנה "רק לא ביבי", כהגדרתו, שבתוכו כלל את מערכת המשפט, רוב התקשורת וכל השמאל הישראלי - שווה לא רק סרט. היא שווה עמוד נפרד בספרי ההיסטוריה. גם בתולדות מפלגתו.
הפרק החדש בתולדות הליכוד נפתח רשמית השבוע. עד כה זה היה הלך רוח, מוסכמה לא רשמית. החל מ־24 במאי 2020 הפך לכלל רשמי במפלגה: אין באמצע, אין פוליטיקלי קורקט. אי אפשר יותר להיות חלק מהאו"ם, להשקיף מהצד. השבוע עמדה בחירה בפני כל חברי הליכוד: או שאתם מתייצבים באופן גלוי וברור לצד היו"ר, או שאתם אויבים. לא משלנו. אין אפשרות שלישית. או שאתה אוחנה – או שאתה סער.
היו לא מעט ח"כים ושרים מהליכוד שהתלבטו. ניהלתי שורה של שיחות ביום שלפני המשפט וגם בבוקר האירוע. היו כאלה שלא ידעו מה עדיף להם: להגיע לרחוב צלאח א־דין, לא להגיע אבל להתראיין ולתקוף את מחנה "רק לא ביבי" או להוריד פרופיל ולהמתין עד שהגל יעבור.
"הפכנו סופית לחצר הביזנטית", אמר לי אחד מחברי הליכוד תוך אנחה כבדה. "בעבר עוד הייתי יכול איכשהו להגיע קרוב לאוזנו של ראש הממשלה ולהביע את דעתי, גם אם היא לא הייתה נוחה לו. כיום זה לא קורה. מי שמביא לו בשורה לא טובה, מי שמביע דעה שונה מדעתו בכל מה שקשור למשפטו, לשופטים או לתקשורת, נתפס אוטומטית כחשוד ומורחק".
"היו כאלה שלא הרבו להתראיין בימים האחרונים וכבר קיבלו כרטיס אדום", הוא המשיך, "גם סתם להתראיין כבר לא נחשב: המסרים ברורים וקשים מאוד. ואם אתה לא עומד במשימה, אין לך מה לקוות לעתיד הטוב בתנועה, שלא לדבר על התפקידים הבאים".
"בימים האלה כיף להיות גדעון סער", אמר לי גורם אחר בליכוד. "הוא לא צריך לקבל החלטות קשות, לא מצפים ממנו שיתקוף את בית המשפט או ייכנס בבכירי התקשורת. אנחנו חייבים להסתכן, כי אין לנו ברירה".
שלוש זירות קרב
ערב פתיחת המשפט התקבלה ההחלטה האסטרטגית: ללכת על כל הקופה. הליכוד לא יעבור בשתיקה על "מקורות אנונימיים" המצוטטים באולפנים נגד נתניהו. יריית הפתיחה כבר נעשתה כשהשר לביטחון הפנים אמיר אוחנה פנה למ"מ מפכ"ל המשטרה בדרישה לאתר באמצעות פוליגרף מיהם בכירי המשטרה ששוחחו עם כתב חברת החדשות משה נוסבאום וצוטטו על ידו במהדורה. "זה הכיוון, וכך יהיה גם בהמשך", אמר לי אחד מבאי הבית ברחוב בלפור. "לא נשתוק. נגיב על כל פיפס בתקשורת ועל כל ציוץ בטוויטר".
מה שלמתבונן מהצד אולי נראה כמו סממנים טוטליטריים שמתגלים במפלגה דמוקרטית, נתפס בעיני יו"ר הליכוד כצעדים מתבקשים. נתניהו בטוח בצדקתו. כאשר הוא קובע כי "השמאל, בשיתוף פעולה עם בכירי מערכת המשפט והתקשורת, רוצה להפיל את הימין הישראלי באמצעות משפט הראווה שלי", לא מדובר בתרגיל פוליטי - בעיניו זוהי האמת. הוא מדבר מהלב ומתכוון לכל מילה.
בעיניהם של נתניהו, משפחתו ומקורביו - הוא נרדף והכל תפור. "הוא רואה במשפט את קרב חייו ונחוש לנצח בו", אומר בכיר בליכוד עם "שעות נתניהו" רבות ברזומה שלו. "עבורו הסיפור כולו הוא עלילה. תפרו למנהיג הליכוד תיקים, כי הוא לוחם בתקשורת ובשמאל".
"מי שמתריע בפניו על סכנת ההסתה שבדבריו, מבזבז את זמנו", טוענים בליכוד. "ראש הממשלה בטוח שההסתה כל כולה נגדו ונגד משפחתו. הוא לא רואה בדבריו הסתה – הוא בסך הכל מתגונן ואינו תוקף".
בינתיים, אומרים מכריו, הוא מצפה מאנשיו שייתנו לו גיבוי בשעת המבחן. "תמיד אמרו עליו שהוא אינו נאמן לאנשיו, עכשיו הוא מקפיד להוכיח כי הוא נאמן למי שנאמן לו. הוא קיים את כל ההבטחות, כולל זו שנתן לרפי פרץ".
נתניהו הוא לא רק פוליטיקאי ותיק ומנוסה, הוא גם מבין גדול בתקשורת. אומנם תמיד מוקף ביועצי תקשורת, בדוברים וביח"צנים, אבל בפועל הוא בעצמו מסוגל לייעץ בתחום טוב יותר מכל מקבלי השכר. כעת ראש הממשלה מבין שקרב חשוב מתקיים גם בעמודי העיתונים, באולפנים וברשת. הקרב על דעת הקהל חשוב לו לא פחות מהקרב בבית המשפט. הקהל אוהב אותו גאה, זקוף קומה, נלחם – והוא נלחם.
והוא, לוחם נצחי בטבעו, מנהל קרב שלישי בזירה הפרלמנטרית. כנגד כל הסיכויים שנתנו הספקנים לקואליציית האחדות, וחרף אמירותיו של שותפו החליפי בני גנץ על "שלטון החוק" ועל "השמירה על מערכת המשפט", נתניהו מעדיף לראות את חצי כוס המלאה.
הוא רואה את אנשי כחול לבן שמתבטאים בעד החוק הצרפתי, בצורה כזו או אחרת. הוא רואה את הצעת החוק המהפכנית של גדעון סער וצבי האוזר, הקובעת כי על השופטים לעבור שימוע בכנסת, קרובה להפוך לחוק. מבחינת נתניהו ואנשיו, זה יהווה עוד צעד גדול בכיוון הנדרש בקרב חייו, המתנהל בכל זירה אפשרית.