מה שראינו השבוע הוא כרוניקה של תעמולה ידועה מראש. הגאונות שמייחסים לראש הממשלה בנימין נתניהו מתומצתת לתובנה עמוקה, שהתגבשה מהרבה שנות ניסיון: האמת אינה רלוונטית לפוליטיקה. הדבר היחיד שרלוונטי הוא התודעה הקולקטיבית, ועליה צריך לשלוט.

המטרה המתמשכת של נתניהו אינה קשורה לאמת, אלא להשתלטות על הנושא שעליו ידברו. כל סיטואציה, ולא משנה עד כמה גרועה מבחינתו, מיד נבחנת בעין של במאי מיומן, ועם השאלה איך ייראה הפריים ואם אפשר לעקם אותו כך שיעבוד לטובתו.

גם אחרי שלוש מערכות בחירות, בכחול לבן עדיין לא השכילו להבין זאת. אחרי גיוס צוות שרים שפונק בתפקידים למען משימות כאלה; אחרי שכולם עבדו בקדחתנות כדי לתכנן את הדרך שבה יצולם נתניהו בבית המשפט, כולל פודיום שהובא לשם במיוחד; בזמן שהעיתונאים נמצאים בקומה אחרת ורק שירות הצילום המשותף נמצא במקום, ולכן לא מוצגת שום שאלה שחלילה תפריע להצגת היחיד ולמסר המדויק - מהכיוון של בני גנץ נשמע ציוץ אגבי אחד.

בנימין נתניהו ועורכי דינו בבית המשפט (צילום: עמית שאבי, פול)
בנימין נתניהו ועורכי דינו בבית המשפט (צילום: עמית שאבי, פול)

״כמו לכל אזרח, גם לראש הממשלה שמורה חזקת החפות, ואני בטוח שמערכת המשפט תקיים עמו משפט צדק״, הוא כתב ביום ראשון, ובכך סיים את התייחסותו לעניין. בסיעת דרך ארץ צייצו ש״לא מחנה הימין עומד למשפט, אלא עניינו של אדם אחד", לכאורה כדי להזכיר לציבור מהי אידיאולוגיית ימין ערכית. אבל מי שמע על זה? כולם עסקו בנאום ה״אני מאשים״ ובחבורת חסומי הפה סביבו, כי קומץ לייקים לא יכול להחליף מסיבת עיתונאים מפלגתית והצהרה רצינית.

בכחול לבן חייבים להפנים ששום דבר אינו יכול להיות ממלכתי, פייסני או חינוכי אם לא עוסקים בו ולא מדברים עליו. בממשלה המוזרה שנוצרה פועלת חבורה מיומנת שמתראיינת בבליץ על פי נרטיב משותף שנקבע מראש, שהקשר שלו לאמת אפשרי אך כבר מזמן לא הכרחי.

לא משנה מה שואלים אותם, הם חוזרים שוב ושוב על אותם משפטים בין שהבינו את הקשר ביניהם ובין שלא, וזאת כדי לתחזק אווירת קונספירציה (תמיד עוזר גם להזכיר את ישראל השנייה). לצדם ניצבת חבורה שרוצה לתקן ולפייס וכוונותיה טובות, אבל אף אחד לא ישמע אותן אם היא לא תתאפס על עצמה.

יום־יום מתחולל טפטוף מסרים עקבי, שמטרתו לשנות תודעה ציבורית. להשוות את משפטו של נתניהו למשפט דרייפוס, למשל, זו לא רק זילות של מורשת היסטורית אלא גם ניצול הבורות. כמה אנשים באמת יודעים מי היה הקצין היהודי בצרפת של המאה ה־19, שהופלל בגלל אנטישמיות ונידון למאסר באי השדים? כמה מכירים את הקשר למאמרו המכונן של אמיל זולא, ״אני מאשים״? הרוב לא יודעים, ולכן אפשר למכור להם השוואות מופרכות.

צדקה נינתו של דרייפוס, שהתרעמה על השימוש בטרגדיה לצורך תעמולה. צדק גם הביביסט שהתראיין לכאן 11 והתקומם כי ״זה משפט פיתגורס, מה שעושים לו״. ההשוואה לפיתגורס ולדרייפוס אכן רלוונטית בערך באותה המידה.

בנימין נתניהו  (צילום: מרק ישראל סלם)
בנימין נתניהו (צילום: מרק ישראל סלם)

למה לא צרפת
אולי כעת יבינו בכחול לבן שבהיעדר עבודה תקשורתית רצינית, שום תיקון לא יבוא. חייבים להגיב בשיטתיות על אמירות מטעות. ולא רק להגיב, אלא ליזום סדר יום. שיטת הטפטוף בונה על ההשפעה המצטברת, בכל פעם עוד קצת, וגם הם צריכים להשתמש בה. למשל, לגבי הטענה החוזרת ש״מנסים להפיל ראש ממשלה נבחר באמצעים משפטיים״. הרי נתניהו אינו ראש הממשלה שנבחר על ידי רוב הציבור.

להפך, במשך שלוש מערכות בחירות הוא לא הצליח להשיג רוב, ואחרי שנכשל גם בשידול מספיק עריקים פוליטיים שיבגדו ברצון בוחריהם - נכנס בלית ברירה לממשלת אחדות. אי אפשר לשתוק לנוכח האמירות הללו, כי כששותקים, זה מה שנכנס בסוף לתודעה הציבורית.

גם הדיבורים על ״הסיפוח״ מנסים ליצור תודעה מזויפת. הרי סיפוח זה לא שטחים בחינם, אלא מהלך סבוך ומורכב שיש עליו מחיר, במיוחד אם מיישמים חלק אחד מ"תוכנית המאה" תוך התעלמות מהשאר.

הוויכוח הוא שטחי להחריד, וזה לא מקרי. אין התייחסות להשלכות מול מדינות ערב המתונות או העוינות כמו איראן. לא רק השאלה איך יגיב עבדאללה מלך ירדן חשובה, אלא גם איך יגיב העם הירדני, ש־70% ממנו פלסטיני. איך יגיב הרחוב ברשות הפלסטינית, ואיך זה ישפיע על מאזן הכוחות בין פת"ח לחמאס?

בנימין נתניהו מכריז על כוונתו לסיפוח הבקעה (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)
בנימין נתניהו מכריז על כוונתו לסיפוח הבקעה (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

ומה יקרה לאנשים שחיים בשטח, הרי לא מדובר בשידור חוזר של סיפוח רמת הגולן. מה התוכנית לגבי 2.5 מיליון פלסטינים: לאזרח, לגרש, לנהל אותם כתושבים נטולי זכויות? ואולי כפי שהחזרת שטחים דורשת משאל עם, אחרי כל גניבות המנדטים והמעברים בין מחנות, מן הראוי שכך יהיה גם עם סיפוחם? פוליטיקה היא אומנות השכנוע והחינוך המתמיד, ובזה צריך לעסוק.

הטעיה נוספת שחזרה השבוע היא העיסוק ב״חוק הצרפתי״, שימינה הצהירה שתקדם. החוק מחריג חקירות נגד ראשי מדינה מכהנים כדי למנוע איומים משפטיים שהם בגדר הטרדות פוליטיות, אך מתאים למשטר שמגביל קדנציות. ההיגיון פשוט: למנוע תביעות שכל מטרתן להפריע לראש מדינה ליישם את רצון הבוחר, אך לדחות אותן למקסימום שתי קדנציות, כדי לא להפוך את הממשלה לעיר מקלט לעבריינים. 

אם כך, מדוע ימינה הצהירה על רצונה בחצי חוק צרפתי? ומדוע יו״ר כחול לבן מיד התנגד כי צריך ״להגן על הדמוקרטיה״? הססמאות אינן מספיקות. צריך לחולל שיח, לנהל סדר יום, לקדם חקיקה ולא רק לבלום יוזמות של אחרים. תכלס, למה לא לקדם חוק צרפתי אמיתי, שגם מגביל קדנציות?

בקעת הירדן  (צילום: רויטרס)
בקעת הירדן (צילום: רויטרס)

בכל עם יש מידה מסוימת של בורות. מרבית האנשים עסוקים בענייני היומיום ואין להם זמן או חשק להתעמק בחוקי המדינה או לקרוא ספרי היסטוריה ואזרחות. יש מנהיגים שתופסים את תפקידם בחינוך העם על ידי שאיפה לאמת, ויש כאלה שרואים בבורות קרדום לחפור בו.

הדרך שבה יתנהל הליכוד ידועה מראש, לא יהיו הפתעות. הספינים לא שמורים רק לימי בחירות. כשירצו לקבור נושאים כמו השלכות כלכליות של הקורונה, שילוב האוכלוסייה החרדית במשק, או תנאי המתמחים ברפואה, יישלף ה״שמאל״ הערטילאי, ותהיה התגודדות בתמונות מבוימות.

קבינט הפיוס לא ישיג דבר על ידי שתיקה. הדיל צריך להיות הדדי: שקט ייענה בשקט, אבל כשאלה עושים תעמולה, אלה עונים בתעמולה משלהם שמעמידה דברים על דיוקם. בכחול לבן מפחדים ממלחמת אחים ומבריונות הליכוד, וייאלצו למצוא את הדרך שלהם לעמוד על עקרונות. גם ככה הם בעמדת נחיתות כי יש להם גבולות. ירמסו אותם שוב ושוב אם הם לא יתעקשו לתקן הגדרות מעוותות.

[email protected]