ביום שישי שעבר מלאו דיווחים בתקשורת הישראלית על "כוחות פלסטיניים" שעזבו את אבו דיס והכפרים שמסביב לירושלים, בגלל ההודעה של אבו מאזן על הפסקת ההסכמים הביטחוניים עם ישראל. דרמה גדולה התחוללה בערוצים הישראליים, חיל ורעדה אחזו בכתבים ובמדווחים.

והנה, לא רק שלא היה מקום לדאגה, לו הדיווח היה נכון - הדבר לא היה ולא נברא. מי שנסע לבדוק את "הנסיגה" בתחנת המשטרה באבו דיס, נתקל ב"שוטרים" פלסטינים שתמהים על מה המהומה. הם הסבירו שבסך הכל כוחות שנכנסו לכמה כפרים בגלל הקורונה חזרו למגורי הקבע שלהם. אבל היה מי שפמפם באוזני העיתונאים הישראלים את סיפור הכזב הזה, ואלו קנו את הדרמה הכוזבת בשקיקה. שמחים להוסיף עצים למדורת ההפחדה בפני דיבורי החלת הריבונות ביו"ש.

והנה, אירוע הכזב ביום שישי היה רק אחד משורה של פייק אירועי הפחדה, שדווחו לנו סביב הכרזת הניתוק של אבו מאזן ביום שלישי שעבר. הוא הודיע, כזכור, בשם הרשות מרמאללה, כי "החלטנו להתנער ולא להיות מחויבים לכל ההסכמים החתומים עם ישראל וארה"ב, כולל ההסכמים הביטחוניים".

מיד לאחר ההכרזה פורסם בערוצים ישראליים כי בכירי הרשות קיבלו הוראה לנתק כל קשר עם ישראל. למחרת התברר שלא היה ולא נברא, אבל זה לא מנע את הדיווח הבא, שלפיו ראש הממשלה מוחמד אשתייה כינס את הקבינט והורה להפסיק מיד את התיאום הביטחוני עם ישראל. הפלסטינים מכרו שוב נוסחה "מפחידה" לעיתונאים ישראלים, בעוד ההודעה של אשתייה הייתה שונה לחלוטין. היא נוסחה בחלקלקות אופיינית והזכירה דיון ב"דרכים ליישום" הודעת אבו מאזן.  

אבו מאזן (צילום: פלאש 90)אבו מאזן (צילום: פלאש 90)

מספר שעות לאחר מכן פורסם דיווח דרמטי נוסף, שלפיו מנגנוני הביטחון הפלסטיניים עצרו ג'יפ מג"ב ואסרו עליו להיכנס לחברון. הכל, לכאורה, בגלל ההתנערות הפלסטינית החדשה. לדיווח צורף גם סרטון שהפיצו פעילי פת"ח בקרב עיתונאים ישראלים. אלא שעיון מעמיק בסרטון העלה שהוא תיעד חיילי מג"ב שעצרו לשאול כיוונים ונענו בצורה עניינית. לא עימות ולא אבו מאזן.  

אגב, שחרור סרטונים תוך הוספת פרשנות שקרית הוא שיטה ישנה של מנגנוני ההונאה הפלסטיניים. סרטונים שאמורים להציג גילויי קוממיות ומרי נגד הצבא הישראלי, כשבדרך כלל מדובר באירוע שונה לחלוטין.

עיתונאים רציניים ונקיי כפיים היו צריכים לדעת מזמן שעובדים עליהם ועלינו. אלא שעבור חלק מהעיתונאים הישראלים, התרגילים האלו מאוד נוחים. הם מאפשרים להם למכור לציבור הישראלי עדויות אותנטיות לכאורה לסכנות שנשקפות מצעדים פוליטיים שהם מנסים למנוע. כשעכשיו על הפרק - הכרזת הריבונות.

כך עובדת השיטה - הפלסטינים מנפחים את החזה ולובשים את חליפת האיומים, כשבדרך כלל הם לא מעיזים לנקוט צעדים מעשיים שישמיטו את הקרקע מתחת לעצם קיום הרשות ויעלו להם ביוקר. העיתונאים הישראלים משווקים את האיומים הריקים ברצינות תהומית, ומסייעים להרתיע את הממשלה הישראלית הנידפת ברוח.      

תעשיית ההפחדות הזאת עובדת בימים אלו שעות נוספות גם בחזיתות אחרות. כך נופח משפט נידח מתוך ראיון שנתן המלך עבדאללה לעיתון גרמני. כך פומפמה אמירה של ג'ו ביידן בעניין הריבונות, שלא לדבר על האיומים השיטתיים של החבורה העוינת השולטת במוסדות האיחוד האירופי. הכל - מערכת הזנה הדדית מסולפת תוך שיתוף פעולה של עיתונאים ישראלים רבים מדי.

חזרה לתוניס

גם אם חלק ניכר מהדיווחים כוזבים וחלק הארי של האיומים חסרי בסיס, עדיין קשה לקלוט על מה הדרמה. מאיימים שהמחבלים של אבו מאזן יעזבו את הכפרים שעוטפים את ירושלים, שייפסק התיאום הביטחוני, כאילו שמי שמסכל פיגועים ותופס מחבלים הם הטרוריסטים מבית ערפאת. טוענים שרמאללה תפסיק לקבל סיוע אזרחי, כספים, טיפול רפואי - אדרבא, נראה אותם. או שיפסיקו לאפשר לפועלים לצאת לעבודה בקו הירוק, כאילו שיש לאבו מאזן פרנסה אחרת לספק להם. הכל איומים ריקים, שבהפוך על הפוך היו אמורים לסייע לנו לעשות את החשוב מכל - להביא לקץ הרשות הפלסטינית.  

אלא שההודעות החוזרות ונשנות של אבו מאזן על הפסקת כיבוד ההסכמים מולנו הייתה אמורה לפתור לנו את כל הדילמות. כלל בסיסי בדיני חוזים קובע שאם צד אחד ביצע מה שמכונה הפרה יסודית, בוודאי כשהוא מכריז על כך בהתרסה, הצד השני זכאי לבטל את החוזה ולא לקיים את התחייבויותיו. מאז מאי 1994 - כניסת אש"ף לעזה ויריחו - ישראל קיבלה מהפלסטינים אינסוף סיבות מוצדקות לבטל את הסכמי אוסלו: גם הוכחות לכך שפני הפלסטינים לעקור אותנו מכאן, וגם הפרות יסודיות המספקות צידוק לביטול הסכמי השווא. בין היתר רדיפת משת"פים, עידוד והובלת טרור, הסתה נגד עצם הקיום שלנו ואפילו הפניות נגדנו לאו"ם ובית הדין בהאג.  

כל אחד מהצעדים הללו ורבים אחרים נתן לנו הצדקה משפטית ועניינית לבטל את החוזים ולהחזיר את הגלגל אחורה. אם לא די בכך, בכל פעם שאבו מאזן או מישהו אחר מחברי הכנופיה מתהדר בביטול או אי־קיום ההסכמים, הוא מפקיד קלפים מנצחים נוספים בידינו. כי עצם קיום הרשות נובע מהסכמי אוסלו. אם ההסכמים לא מכובדים, יש לבטל גם את פרי הבאושים שלהם - שלטון רמאללה. אין הסכמים - אין לרשות סמכויות. ומכאן עבאס, רג'וב, אשתייה, חוסיין א־שייח' ויתר המחבלים בחליפות חייבים לחזור למקום שממנו הגיעו - תוניס. כך גם לגבי הגייסות והאנשים שבאו איתם - החוצה.  

נכון, את התהליך הזה צריך לערוך בזהירות ובהדרגתיות. וכן, הוא יוביל לעימות ולטרור בשלב הראשון, עד שנשתלט מחדש על יו"ש. אבל זו עוד סיבה לתקן את הטעות של אוסלו כל עוד הדבר אפשרי. ונא להתעלם מנבואות זעם לגבי קטסטרופה כלכלית מעצם השליטה האזרחית על ערביי יו"ש. עד שהגיעו החברים מתוניס, ישראל שלטה היטב ביו"ש ופעלה לטובת התושבים, ואף הצליחה להותיר רווח לא רע בקופת המדינה.  

אבסורד טראמפ ונתניהו

אלא שאם אתה לא נוקט אמצעים נגד מי שמפר את החוזה איתך, אתה מקבע את ההפרה והופך אותה לחוזה חדש. וזה בדיוק מה שעושות ממשלות נתניהו זה 14 שנה. לא בכדי מנהיג הליכוד, מי שהתנגד בתוקף לחתימת ההסכמים, הפך עם השנים למגן הגדול שלהם. מאימוץ הסכם חברון של שמעון פרס, דרך הסכם וואי ועד לחזון המדינה הפלסטינית בבר־אילן ובמסגרת תוכנית טראמפ.

הכרזת תכנית המאה  (צילום: רויטרס)הכרזת תכנית המאה (צילום: רויטרס)

פרדוקסלית, דווקא התחייבות נתניהו לאמריקאים לקבל את התוכנית המופלאה מסבכת את הדברים עוד יותר. ההתקפה והאיומים הנוכחיים של שלטונות רמאללה נובעים מההכרזות על אימוץ תוכנית טראמפ, עובדה שמחייבת לפעול נגדם במחץ ולבטל את עצם קיום השלטון של אש"ף. אבל דווקא התוכנית להחלת ריבונות נוסח טראמפ וביבי, כובלת את ידינו. אנחנו מפקידים התחייבות להחזיק את הרשות העוינת בחיים לפחות בארבע השנים הקרובות. שלא לדבר על ההתחייבות לייחד להם 90% מיו"ש להקמת מדינה תוך הקפאת כל היישובים היהודיים שם. ארבע שנים של חסינות לתלמידי ערפאת.

ולכן דווקא איומי השווא של רמאללה מחזקים עוד יותר את המסקנה שצריך להגיד לוושינגטון "לא, תודה", ולהתחיל לקפל את אבו מאזן ואנשיו חזרה אל מחוץ לארץ ישראל.