1. 1966, שיקגו. התמונה הייתה מפחידה, מאות לבנים, רובם לבושי שחורים, צעדו במרכז שכונה המאוכלסת בעיקר באזרחים שחורים. זו הייתה הפגנה של המפלגה הניאו־נאצית האמריקאית, שבראשה עמד באותן שנים חלאה בשם ג'ורג' רוקוול. המפגינים נשאו שלטים שקראו לגירוש יהודים ושחורים משיקגו בפרט ומאמריקה בכלל. הם הניפו דגלים עם צלב קרס, והשמיעו קריאות בזכות הגזע הלבן העליון ובעד ניקוי שיקגו מהטינופת של "העכברושים היהודים והשחורים".

המפגינים היו מוקפים בעשרות שוטרים מגודלים, שמצוידים מכף רגל ועד ראש באלות, אקדחים, אזיקים ומכשירי קשר. משימתם הייתה להגן על הצועדים מחשש שהתושבים השחורים של השכונה ינסו לפוצץ את ההפגנה. מעט אזרחים שחורים עמדו בצדי השדרה ולא השמיעו הגה בשל פחד מהשוטרים והמפגינים. צלמי טלוויזיה ועיתונות תקתקו פריימים של המפגינים והשוטרים המקיפים אותם. ואז חלה התפתחות לא צפויה.
צעיר לבן התנפל על מי שצעד בראש המפגינים במטרה לתקוף אותו. שוטרים התנפלו עליו, השכיבו אותו על הרצפה ואזקו אותו. המפגינים ניסו לתקוף את הצעיר, שהובל לאחת מניידות המשטרה, אבל השוטרים הצליחו להבריח אותו מהמקום לתחנת המשטרה המקומית.

במהלך הנסיעה קיללו השוטרים את העצור בקללות עסיסיות, "אס הול, מאדר פאקר". וגם כשהובל במסדרון של תחנת המשטרה זכה לקריאות מהעצורים השחורים ששהו בתאים מסורגים, עד שהוכנס לתא מעצר קטן ללא חלונות. זמן קצר לאחר מכן הובל העצור התוקפן לחדר חקירות, שם נתבקש להסביר את מעשיו לחוקר, שוטר שחור שלא הבין למה צעיר לבן תוקף מפגין בהפגנה של נאצים לבנים בשכונה של שחורים.

בתחנות הרדיו והטלוויזיה של שיקגו שודרה ידיעה שהועברה על ידי דוברות המשטרה המקומית, שעל פיה הצעיר שנעצר הוא ישראלי כבן 20, שלטענתו הוא בן למשפחה שרובה נרצחה על ידי הנאצים באירופה. הישראלי סיפר לחוקריו שביקר את בן דודה של אמו, שורד מחנה ההשמדה אושוויץ שגר בדטרויט. הצעיר הוסיף שראה בטלוויזיה פרסום על ההפגנה של הנאצים בשיקגו, והחליט לנסוע לעיר ולפגוע בראש המפלגה הנאצית.

אחרי לילה בתא המעצר אזקו השוטרים את הישראלי והובילו אותו מתאו לחצר תחנת המשטרה ומשם לניידת שלקחה אותו לבית המשפט. העצורים השחורים ששמעו על הישראלי דפקו על סורגי התאים וקראו קריאות עידוד לצעיר, שלא הבין מה פשר הכבוד שעושים לו. בחזית תחנת המשטרה המתינו שדרים ועיתונאים מקומיים שהפגיזו בשאלות את העצור המובל לבית המשפט. בעיתונות המקומית התעורר ויכוח בשאלה איך זה שהתושבים השחורים של שיקגו לא מחו על ההפגנה ורק יהודי לבן עשה זאת.

ארגון יהודי מקומי שלח לבית המשפט עורך דין שיגן על הישראלי. היהודים תושבי העיר, שבחרו תמיד לשתוק ולא להגיב על הפעולות של ארגוני ימין ניאו־נאציים, חשו פתאום גאווה לאור המחמאות שקיבל צעיר ישראלי בודד בתקשורת על כך שלא פחד לצאת נגד הגזענים. אחרי ששוחרר בערבות נתבקש הישראלי לעבור להתגורר אצל קרוב משפחה שלו בניו יורק עד לסיום משפטו. זאת מחשש שהנאצים ינקמו בו. בהמשך נערך משפט מזורז, והישראלי קיבל שישה חודשי מאסר על תנאי. כדי לא לגרום לתגובות המשך טס חזרה לישראל.

2. צפיתי פעם אחר פעם בתמונה הזוועתית שבה ברכו של השוטר האמריקאי הלבן דרק שובין לוחצת על צווארו של ג'ורג' פלויד השחור. נזכרתי בשוטרים שגררו אותי לאחר שפרצתי להפגנה של הנאצים. אין לי ספק שאם הייתי שחור היו קורעים לי את הצורה, שהרי הרבה שוטרים אמריקאים מזדהים עם המפלגה הניאו־נאצית באמריקה.

"אין לי אוויר", נשמע פלויד ממלמל בעודו נושא עיניים פעורות זועקות לעזרה. חבריו של השוטר הלבן החונק לא הנידו עפעף. תשע דקות נמשכה החניקה באמצעות הברך. תשע דקות שייזכרו בהיסטוריה של אמריקה כרגע שפל, תוצאה של שנאה תהומית שטרם נמצא לה תרופה.
האירוע של חניקתו למוות של פלויד הצית את זעמם של מיליוני השחורים באמריקה נגד הגזען הלבן דונלד טראמפ, שמרגיש ומתנהג כמלך העולם וגורר את אמריקה לאירוע שעלול להיות יותר מסוכן ממגיפת הקורונה, שמכה אנושות באמריקאים ללא הבדל דת, גזע או מין.

הקורונה פוגעת אנושות בכלכלת ארצות הברית. פגיעה בכלכלה דופקת בראש ובראשונה את השכבות החלשות. השחורים באמריקה מרגישים את המצוקה העכשווית והעתידית, והם משתוללים, מציתים, בוזזים. בישראל, בעקבות התנהגות פושעת של כמה שוטרים כלפי הקהילה הישראלית השחורה, קהילת יוצאי אתיופיה, נערכו הפגנות שחלקן גלשו לאלימות והתנהלו קרבות רחוב בין שוטרים לצעירים אתיופים.

ההפגנות הסתיימו בקול ענות חלושה. הממשלה ידעה לתת קצת צ'ופרים לקהילה, העלתה כמה עשרות עולים שהמתינו בגונדר, חילקה קצת ג'ובים לפוליטיקאים מהקהילה, כולל סגן שר במשרד לביטחון הפנים. האתיופים הישראלים לא יצאו אפילו למשמרת מחאה והזדהות לאחר רצח ג'ורג' פלויד.

אחרי המעצר בשיקגו הצטרפתי לפעילות הפנתרים השחורים בישראל. אשכנזי לבן בחברת "מרוקאים שחורים" היה מראה מוזר להרבה אנשים שאין להם בראש תודעה חברתית סוציאלית ושוויון זכויות, ומאבק חברתי לא נראה להם מתאים במדינת היהודים. גם פעילות בניסיון לגשר בין יהודים לערבים בישראל הייתה תמיד מוקצית מחמת מיאוס ללאומנים היהודים. לאחר שנים ארוכות של פעילות חברתית למען חברה שוויונית הוגנת, הבנתי לצערי שאין כל סיכוי להגיע להישגים שיביאו לשינוי פני החברה הישראלית.

מי שחושב שהשקט ברחובות ישראל יימשך זמן רב, טועה. הקורונה מפילה חללים רבים, לא רק בגלל המחלה. בגלל הקורונה מוצאים את עצמם מאות אלפי אנשים ממעמד הביניים והשכבות הסוציו־אקונומיות הנמוכות בחוסר כל. אין עבודה, אין אוכל, מפלס העצבים עולה. המהומות יגיעו הרבה יותר מהר ממה שאנשים חושבים. בן אדם שאינו יכול להעניק אוכל לבני משפחתו יעשה הכל, אבל הכל כדי להשיג מזון. אחרי אירוע הביזה הראשון יהיה גל שאי אפשר לעצור אותו. הלוואי שאתבדה, אבל תזכרו שהזהרתי.

נתן זהבי והפנתרים השחורים, ''ידיעות אחרונות'' 1972 (צילום: ארכיון פרטי)נתן זהבי והפנתרים השחורים, ''ידיעות אחרונות'' 1972 (צילום: ארכיון פרטי)

3. לפני כמה שנים צעירה אלמונית העבירה לי שיר שאותו כתבה ושרה. שמה לילא רבינוביץ', שם השיר "שר האוצר". זה שיר מחאה, שהופך בימים אלו להיות אקטואלי. מאחר שרוב הזמרים הישראלים שרים שירי פוצי מוצי ואין להם ראש לשירי מחאה, אז כהרגלי אני הולך נגד הזרם ועושה כבוד ליוצרת שאינני מכיר אותה. השיר לא יזכה כנראה את היוצרת הצעירה בפרס ספיר לשירה עברית, אבל הוא שיר כואב שמשקף מה חושבים הרבה אזרחים בישראל, ולכן הוא ראוי.

שר האוצר

הוא חושב שהוא יכול לרמוס את הכל
אבל אנחנו צריכים היום לאכול
היום זה אני, מחר זה אתה
כולם ביחד באותה סירה
אין רעבים, אמר שר הפנים
הממשלה הזאת על הפנים
שר האוצר, אצלך כולם שבעים
אבל בשטח אתה משאיר ילדים רעבים

שר האוצר, שר האוצר
אתה לא רואה מה שכאן קורה

איך אתה אומר שהכל יהיה כבר טוב
ובינתיים ילדים רעבים ברחוב
אין איפה לגור ואין מה לאכול
אבל לחברי הכנסת יש תמיד הכל
ראש הממשלה אתה נראה כראוי
אבל אותנו אתה שולח לבית תמחוי
תפקחו את העיניים ותראו מה קורה
אבל חברי הכנסת דבוקים לכיסא

שר האוצר...
הממשלה חוסכת בסל התרופות
אבל חולים מגיעים לבית הקברות
יש שעובדים ומשלמים מסים
אבל את הכסף נותנים תמיד לחרדים
תתחילו לחשוב על משהו חדש
ולא תמיד לדפוק את החלש
כל כך הרבה שרים ואין רעיונות
תזיזו את התחת ותתחילו לעבוד