לפני כחצי שנה שכבתי במיטה בשעת לילה די מאוחרת ולא הצלחתי להירדם. אני מנסה להימנע ככל שניתן מחיבור לטלפון בשעות הלילה אחרי שאני נכנסת למיטה, אבל כוונות לחוד ומעשים לחוד. ובאותו לילה, בשעה שבה אפילו האנשים המכורים ביותר הלכו לישון, העברתי עם האצבע על מסך סדוק עמודים וירטואליים, כאילו אין לי פגישות בשעה מוקדמת או שעון מעורר שמאיים לצלצל בכל רגע.

ואז זה קרה. כמו כשאת רואה מישהו שגורם לך לעצור את נשימתך לשנייה, בטוחה שנועדתם זה לזו לנצח - נחו עיניי על מוצר מושלם. תיק נסיעות שהיה עוד רלוונטי לחיים שהיו לי לפני הקורונה, בתקופה שבה כמעט לא ביליתי את סופי השבוע שלי בבית. עידן שנדמה רחוק שנות אור מהחיים שלי כיום. עוד בטרם הסתיימה נסיעה אחת, כבר הייתי מתכננת את האחרת - אם זה טיול קרוב, ואם זה טרק רחוק, גיחה ל־24 שעות של שיכרון חושים במדבר או 48 שעות קצרות מעבר לים.

לא רכשתי אותו מיד. בשנה האחרונה לימדתי את עצמי שיעור חשוב בדחיית סיפוקים. בדיוק כמו בטינדר, שנהוג לא לענות מיד להתאמה כדי לא לצאת מתלהבת מדי או נואשת מדי, כך היה גם עם התיק. לא רציתי שיתנשא עליי בצבעו הוורוד, מחירו האטרקטיבי והלוגו המוכר שהתנוסס מעליו בחוצפה ששמורה רק לחיקויים מהזן השווה יותר שמגיעים מסין.

קניות, אילוסטרציה (צילום: אינג אימג')קניות, אילוסטרציה (צילום: אינג אימג')

אז סימנתי אותו בלייק והמשכתי הלאה בחיי. יודעת שמחר יגיע יום חדש ואני שוב אטבע במטלות עבודה ובוודאי אשכח ממנו. אלא שבניגוד לטינדר, שבו בחורים באים ובחורים הולכים, התיק תפקד כמו מאהב לטיני משנות ה־80. הוא חיזר אחריי בכל יום ובכל מדיה אפשרית, לא נתן לי מנוח, הזמין אותי לדייטים וירטואליים ואפילו הכיר לי את כל המשפחה שלו.

כן, מתברר שיש לו גם ארנקים קטנים ואחים תאומים בצבעים שונים. הוא שלח לי שלל סרטונים חסרי בושה, רק כדי לנסות להוכיח לי עד כמה אני לא יכולה בלעדיו. "תראי, אני פונקציונלי, אני אשנה לך את החיים", הוא זרק לי בוקר אחד באינסטגרם בידיעה שאני עסוקה מדי אבל אולי רק ככה, כשאני נטולת הגנות, הוא יצליח לחדור את חומת התשלום שהצבתי לעצמי בכל הנוגע לרכישות מחו"ל.

חלפו כמה שבועות של איפוק מפתיע, בשלב מסוים הוא התייאש והפסיק לטרגט אותי. קצת כמו טינדר הנודניק, שבשבועיים האחרונים שאני חברה בו הבין שלא יעזור לו לשלוח לי פושים יום ולילה בנוסח: "הרבה אנשים עשו לך לייק, בואי לראות מי". אני עדיין לא אכנס אליו בתדירות המצופה, אני עדיין אסרב להכיר בעובדה שזו הדרך החדשה והכי מתאימה בעולם הנוכחי להיכרויות, ועדיף שאצא מבית האבות שאני מתעקשת לשהות בו.

שלושה שבועות לפני פרוץ הקורונה בארץ החלטתי שאני נרשמת למכון כושר, והנה התיק שוב חזר להטריד את מנוחתי ולספר לי שיש בו מקום לבגדים רטובים וגם לנעליים. התחלתי לעשות סקרי שוק ולחפש לו תחליף מקומי. הקורונה כבר פגעה בסין, וחששתי להזמין מדגרה ביולוגית של וירוס עטלפים שלא תצא לי מהבית לעולם. אבל לא היה תחליף, וזה עלה בסך הכל 16 דולר. אמריקה! לא הצלחתי להתאפק.

קניות ברשת (צילום: אינג אימג')קניות ברשת (צילום: אינג אימג')

חודש וחצי של חיזורים הסתכמו ברגע אחד של חולשה, שבו החלטתי שאני לוחצת "שלח" על הכפתור שיגאל אותי מייסוריי, מלילות ללא שינה ומפנטזיה על תיק מושלם למכון הכושר בצבע ורוד שאותו אשא לנצח, תיק טיולים מושלם שאקח לנסיעה הבאה שלי לברצלונה, או ללונדון ואולי לניו יורק.

21 ימי משלוח הפרידו ביני לבין הרגע שבו היו אמורות להיות מונחות ידיי על ידיותיו. הרגע שבו היינו אמורים להתאחד כמו הבחורה הרזה והחטובה בפרסומת שרציתי להיות כמותה. אלא שהסיני שאכל עטלף פיזר את הרעל בעולם, והשאר היסטוריה. אין משלוחים, אין דואר, הכל תקוע ולא ברור איפה. אז שחררתי, קיבלתי את הכסף בחזרה ושכחתי ממנו. חיים אחרים.

עברתי לעשות כושר בזום, והחלטתי שהרבה יותר טוב לי כך, גם כשהמכונים כבר פתוחים. המזוודה שלי מאופסנת אי־שם במחסן, בתקווה שיום יבוא והיא תרד שוב. והתיק, אחרי שהסינים החמודים פיצו ואף טרחו לשלוח מייל ארוך ומתנצל, החליט שהוא מפתיע אותי לפני כמה ימים בדואר.

הוא ורוד, יפה, יש לו מקום לבגדים רטובים ולנעליים, הוא יהיה מדהים לנסיעות. אבל הוא כמו הבחורים האלה שהם מצוינים על הנייר אבל מאכזבים ברגע האמת. אחרי ההיכרות הקצרה ואחרי שניגבתי אותו במגבוני אקונומיקה, דחפתי אותו לניילון והכנסתי אותו למגירה. מניחה שניפגש מתישהו בברצלונה. במהרה בימינו. אמן.