גם האוהדים המושבעים של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ התקשו לגלות התלהבות יתרה נוכח מה שהתפרש כהמלצה חמה ללגום אקונומיקה כדי למגר את הקורונה

אנשים בעלי חשיבה מקורית נוטים לעתים להיסחף להצעות אבסורדיות. אותה פתיחות מחשבתית, הנכונות לבעוט במוסכמות ולהפליג במחוזות החורגים מההיגיון המקובל, הן שהולידו המצאות עוצרות נשימה ששינו את פני האנושות לטובה. מצד שני, במקרים שבהם הדמיון והמציאות לא נפגשו בסופו של דבר, הפכו אותם אנשים למושא ללעג. דוגמה למי שהעפיל קרוב לפסגה בגין מנהיגות ונועזות מחשבתית, ובגין אותה נועזות התרסק ציבורית, הוא יעקב מרידור.

מרידור היה מפקד הארגון הצבאי הלאומי לפני מנחם בגין. הוא היה אחראי לפעולות נועזות ולבריחות עתירות דמיון ממחנה המעצר באריתריאה, המתוארות בספרו המרתק "ארוכה הדרך לחרות". לאחר הקמת המדינה, כשהשתעמם בכנסת, פרש והקים אימפריית ספנות חובקת עולם - "החברה הימית להובלת פרי", שעזרה לקיים את תנועת החרות בשנות האופוזיציה הארוכות. 

כשחזר לפוליטיקה כשר הכלכלה בממשלתו של מנחם בגין, נפל שבי בקסמו של נוכל ששיווק לו "המצאה" שתאיר את כל רמת גן בנורה אחת. הציבור שגדל על עלילותיו המופלאות של אלוף הבריחות, האמין שכשמדובר במרידור הכל אפשרי. למרבה הצער, התברר שמרידור הלך פנטזיה אחת רחוק מדי במחוזות האלכימיה. 

יום חשיפת ההמצאה בטלוויזיה היה אחד מהימים שבהם הציבור הישראלי הטיל על עצמו עוצר מרצון, והעניק לערוץ הראשון 100% רייטינג. אלא שהדרמה הצפויה הולידה פארסה לנוכח מארג הבוכנות והנורות המהבהבות שנחשף בשידור, ושנראה כאילו הועתק מקומדיה של תחילת המאה ה־20. 

הנורה כבתה ויחד עמה הקריירה של מרידור, שנחשב עד אז המועמד הכמעט מוסכם לרשת את בגין כראש הממשלה. גם האקונומיקה רשמה פגיעה בדימוי של הנשיא טראמפ, ותוצאותיה יתבררו בנובמבר.

יש דמיון וגם שוני בין המקרה של טראמפ לזה של מרידור. שניהם נישאו על גלי הכמיהה למצוא מענה מיידי למצוקה גדולה: הקורונה במקרה של טראמפ, ובמקרה של מרידור זו הכמיהה למקורות אנרגיה בישראל, שהייתה אז פיסת מדבר מכוסה בערפיח של תחנות כוח פחמיות. נורת הקסמים של מרידור הייתה פאטה מורגנה. השוני בין המקרים הוא שיצרני נורות חשמל בישראל פלטו אנחת רווחה, ובארה"ב היו אנשים ששתו אקונומיקה.

אל תיתנו לו מיקרופון 

מכאן למקרה המסוכן והמדאיג של פרופ' יורם לס, ובמידה מסוימת גם של הנשיא ראובן ריבלין, שנכמרו רחמיו על עברייני הקורונה ובמקום להרתיע ולהציע הכפלת קנס לאזרחים שמסכנים את חיי זולתם, הודיע שהוא שוקל חנינה למפיצי המגיפה. בכך העביר מסר שלא נורא אם תפוצת הקורונה תגבר ועוד כמה אלפי אנשים יידבקו במחלה הקשה. זאת תוך התעלמות מהשפעת הנגיף על כלכלת המדינה. 

פרופ' לס, ח"כ לשעבר מטעם מפלגת העבודה ומנכ"ל משרד הבריאות לשעבר, מרחיק לכת הרבה יותר מריבלין. הוא מכחיש קורונה אובססיבי. מותר לו. חופש הביטוי הוא עיקרון מקודש במקומותינו. החברה צריכה לשלם מחיר, לעתים כזה המחייב חירוק שיניים, כדי שכולנו נוכל להשמיע דעות ללא מורא. 

אין לי כל טענה כלפיו. מותר להניח שזה התחיל אצלו בצורך להשמיע דעה חריגה כדי להשתחל בחזרה לתודעה הציבורית. כנראה שלס השתכנע מדברי עצמו. הנרטיב הלוהט שפיתח בוער בעצמותיו. לכן הוא לא הכתובת לטענות על התנהגות קלת דעת. הכתובת היא מפיקי תוכניות הטלוויזיה והרדיו שנותנים במה למשנתו הנלוזה והקטלנית.

פרופ' יורם לס. צילום מסך חברת החדשותפרופ' יורם לס. צילום מסך חברת החדשות

הגבול של חופש הביטוי עובר בסיכון חיי אדם. אילו טראמפ לא היה נשיא ארה"ב, היו סוגרים לו את המיקרופון בשלב האקונומיקה. למרבה המזל, פרופ' לס אינו מנכ"ל משרד הבריאות יותר. אפשר וצריך לחשוב פעמיים לפני שנותנים לו במה ומיקרופון ומסכנים אנשים, חברה וכלכלה. 
בשנות ה־50 שר אריק לביא שיר יפהפה, "הסלע האדום". מעטים יזכרו, אבל במשך שנים חל איסור על השמעתו ברדיו, משום שהוא קשר הילה מיתולוגית להליכה אל פלא העולם החצוב בסלע בממלכת ירדן, שהייתה אז מדינת אויב. לא מעט צעירים הרפתקנים עשו את המסע המסוכן מעבר לגבול כדי לצפות בנפלאותיה של פטרה, וכמה מהם שילמו על כך בחייהם. הממשלה סברה שעדיף שהציבור יחיה בלי השיר הנפלא הזה, כדי שכמה צעירים ימשיכו לחיות. 

לס מכבס את סכנת הקורונה באקונומיקה מילולית. אקונומיקה להמונים. הוא מסביר שמתים מקורונה כמו משפעת בלי לציין שלולא הסגר, סגירת הגבולות, המסיכות והריחוק החברתי היה מספר המתים מקורונה גבוה לאין שיעור, והזרוע האקספוננציאלית הייתה נותרת נטויה. לס מתעלם מ־200 אלף נשאי קורונה בלתי מזוהים המסתובבים בינינו. הוא לא מסביר מדוע בשוודיה, שאימצה את הצעותיו, יש פי שמונה חולים מאשר בשכנתה דנמרק. אבל לס הוא סמכות, הוא רופא - וכמו כל נביא שקר, יש לו חסידים הנוהים אחר זמירותיו הגובות מחיר דמים. 

השאלה שצריכה להישאל היא אם אותם מפיקים המשתעשעים בהשוואת מופעי לס אצלם עם החיקוי של טל פרידמן ב"ארץ נהדרת", היו מעיזים לתת במה למי שמעודד התרת ירי בחתונות המגזר, משחקי רולטה רוסית, נהיגה בשכרות ואפילו עישון סיגריות.

בזמן ההמתנה למלחמת המפרץ הראשונה, צץ באולפנים תואם לס, מומחה לשדה הקרב העתידי, אלוף (במיל') חיים יעבץ. כל המומחים הצבאיים הילכו אימים על הציבור, שלחו אותנו לפתוח מקלטים, להצטייד במסיכות גז ולרכוש ניילונים למיגון חלונות. יעבץ לעג להם והבטיח אופק חף מטילים. הוא התרוצץ מאולפן לאולפן, הסתער על הציבור המייחל בכל הערוצים, בכל המהדורות, ותוכניות האירוח. אפילו "ויאצה נואסטרה" ברומנית ו"לעצטע נייעס" ביידיש ציטטו אותו בשקיקה. 

אחרי ליל הטילים הראשון עם ישראל הסתגר מאחורי הניילונים, ושתה מים על פי הנחיות דובר צה"ל נחמן שי. רואי השחורות המשיכו לנבא שחורות ולהבריח את תושבי גוש דן, ערב־ערב, בשיירות גדולות אל ירושלים והפריפריה. "אז טעיתי", הודיע יעבץ לעם ישראל בראיון פרידה עם דן מרגלית, ונמוג מהמסכים כמו לא היה מעולם.

ההבדל בין יעבץ ללס, כמו ההבדל בין טראמפ ליעקב מרידור, הוא בפוטנציאל הנזק. יעבץ היה נביא שקר קונסטרוקטיבי ולא מזיק. הוא איזן את רואי השחורות וסידר, בחודש שלפני התקיפה האמריקאית בעיראק, שנת לילה רגועה להרבה ישראלים. מנגד, כשלס בסביבה, מי שבקבוצת סיכון, מובטל או בעל תפקיד כלכלי - יתקשה להירדם בלילות.