1. פחות מחודש נותר עד לתאריך היעד שקבע ראש הממשלה בנימין נתניהו לפתיחת תהליך החלת הריבונות על בקעת הירדן ושטחים ביו"ש, וכנראה שרק בסביבתו הקרובה יודעים מה באמת אמור להתרחש.
בינתיים האופוזיציה המשמעותית לתוכנית מגיעה מימין, מראשי מועצות ביו"ש. טענתם העיקרית היא שכפועל יוצא מהתוכנית, למעשה תכיר ישראל במדינה פלסטינית. הם גם מצביעים על שורה של בעיות ביטחוניות שעולות לדבריהם מ"עסקת המאה": התנחלויות שיישארו מבודדות בשטח, כבישים וצירים מרכזיים שיעברו בשטח פלסטיני ובעיות שליטה ופיקוח במעברים על כניסת פלסטינים לשטחי הרשות.
הסוגיות הפוליטיות כמובן לא צריכות לעניין את מערכת הביטחון, והדרג הצבאי נדרש לממש את החלטות הממשלה כלשונן. אלא שהבעיה שהם ממודרים כמעט לגמרי מהתהליך, וראש הממשלה מנהל את התהליך עם צוות יועצים מצומצם בהובלת המל"ל.
בעולם מתוקן ראש הממשלה היה צריך להטיל על צה"ל, משרד הביטחון והמינהל האזרחי לנתח את התוכנית והמפות, להצביע על ההשלכות האסטרטגיות בשטח ולסמן את נקודות התורפה הביטחוניות כדי שישמשו בסיס לעבודה עם האמריקאים. בפועל, דבר מזה לא קרה. צה"ל עסוק בחודשים האחרונים בתכנון המצב, מבלי שהוא נדרש להציג את מסקנותיו לאיש.
משחק המלחמה שערך השבוע הרמטכ"ל אביב כוכבי, בהשתתפות השב"כ והמינהל האזרחי, עסק בעיקר בתרחישי הסלמה שעלולים להתפתח ובמענה המבצעי שיינתן להם.
יש פוליטיקאים שטוענים כי למערכת הביטחון יש הרגל מגונה, ארוך שנים, לפזר איומי סרק על הסלמות ביטחוניות עתידיות. הם מוסיפים שיש בכך פגיעה בחופש הפעולה של הדרג המדיני, שחושש מביקורת על החלטתו במקרה שהאיומים יתממשו.
אבל גם אם מערכת הביטחון הייתה שמה על השולחן הערכת מודיעין שלפיה אחרי סיפוח של בקעת הירדן צפויים אינתיפאדה שלישית, ניתוק היחסים עם ירדן וקריסת הרשות הפלסטינית - הממשלה הייתה אמורה לקבל הכרעה עצמאית.
ערב ההתנתקות ב־2005 הציג פיקוד הדרום עמדה המתנגדת לעזיבת ציר פילדלפי בגבול שבין ישראל למצרים באופן חד־צדדי, והזהיר מההשלכות של המהלך. צה"ל גם הסתייג מעזיבת עזה באופן חד־צדדי וללא הסכם. ראש הממשלה אריאל שרון שמע את הערכת המצב הצבאית והכריע אחרת. צה"ל נדרש להציג את התוכניות, וכך עשה. לא היה לו חלק בקבלת ההחלטות.
הודעת שר הביטחון בני גנץ כי הנחה את הצבא להאיץ את היערכותו לקראת ההתפתחויות המדיניות הצפויות בתחילת החודש אינה מבשרת על שינוי. זהו, בין היתר, תפקידו של הרמטכ"ל, שבגיבוי של שר הביטחון צריך לדרוש שמערכת הביטחון תהיה חלק בלתי נפרד מתהליך התכנון.
2. אחרי התסבוכת הפוליטית הממושכת, הקורונה והמשבר הכלכלי שהגיע בעקבותיה והמתיחות ביהודה ושומרון - בצבא מבינים כי המצב בשטח לא משחק לטובת התוכנית הרב־שנתית המהפכנית של הרטמכ"ל כוכבי.
אפשר להבין את הרצון של כוכבי לבצע רפורמה מרחיקת לכת בצה"ל, במיוחד לנוכח העובדה שהצבא בכלל והכוחות המתמרנים בפרט לא הבריקו, בלשון המעטה, בעומדם מול האתגרים הגדולים האחרונים בלבנון וברצועת עזה.
התוכניות של צה"ל עתירות טכנולוגיה ואמצעי לחימה מתקדמים, וכוללות תפיסות ורעיונות חדשים שאמורים לחבר בצורה טובה יותר בין כלל הכוחות הלוחמים, מהמ"פ בשטח ועד מטוס הקרב. הן נועדו לשפר את הספקי המטרות בלחימה, להגביר את הקטלניות של הכוח המתמרן ואת עוצמת מהלומות האש הרב־ממדיות של צה"ל, תוך התבססות על מודיעין מדויק ושילוב של סייבר ולוחמת תדרים. זהו תרגום עדכני לחזון של אהוד ברק כרמטכ"ל - על צבא זריז, קטן וחכם.
במידה רבה, מודל התפיסה המעודכן של צה"ל מזכיר תפיסות ותורות לחימה אמריקאיות מתקדמות. אלא ששדה הקרב, איום הייחוס והיכולת התקציבית של האמריקאים שונים באופן מהותי מאלה של ישראל.
אף על פי שהתוכנית טרם אושרה, בשנה האחרונה הצבא קידם חלקים ממנה. הרמטכ"ל ואנשי המטה הכללי משוכנעים כי התוכנית המהפכנית היא שתביא את השינוי ותוביל לניצחונות מובהקים בשדה הקרב. ומה אם לא? שואלים לאחרונה יותר ויותר קצינים בכירים במילואים, שסבורים כי צה"ל הולך לשינוי מהפכני מדי בתקופה של חוסר ודאות כלכלית. תקופה שבה היכולת של הרמטכ"ל לממש את תוכניותיו עומדת בסימן שאלה.
אל מול חזון של צבא קטלני וטכנולוגי מתקדם, יש להביא בחשבון את כמות הכוח המתמרן שיש כיום בצה"ל ואת מצב מערך המילואים. הסוגיה הופכת למשמעותית הרבה יותר לנוכח הסבירות שצה"ל יידרש במלחמה הבאה לנהל לחימה בכמה חזיתות במקביל.
בשנה האחרונה הוחלט על צמצום משמעותי נוסף בכמות הטנקים ועל סגירת חטיבת השריון 847, זאת לאחר שלוש שנים שבמהלכן ערכה החטיבה הסבה מקצועית לטנק מרכבה סימן 4. "זוהי זגזגנות יקרה להחריד ובלתי מתקבלת על הדעת, שאין לה מקום במערכת", כתבו קציני מילואים בכירים של החטיבה במכתב ששלחו לרמטכ"ל ושאותו חשפנו ב"מעריב" השבוע.
הקצינים התריעו במכתב על תרבות ארגונית קלוקלת ועל ביטול החלטות של מפקדים בכירים קודמים, רגע לאחר שהתחלפו. לדבריהם, תהליך קבלת ההחלטות התבצע ללא עבודת מטה סדורה, בלי שנבחנו כלל החלופות ובלי לבחון מה שנעשה ביחידה בשנים האחרונות. "שיקוף עכור של תרבות ארגונית שבה החלטות שהתקבלו נזרקות לפח, כדי לפנות מקום להחלטות חדשות וחפוזות", כתבו.
אפשר בקלות לנפנף את הטענות של קציני המילואים הוותיקים בטענה נגדית כי הם אינם מבינים את התמונה השלמה, או שמדובר בדור שחי עדיין את מלחמות השריון של פעם. אבל משיחה עם הקצינים התרשמתי שהם מעודכנים, מכירים היטב את הצבא ומזהים פער הולך ומעמיק בין הסדיר לצבא המילואים, שאינו מתאמן באופן מספק.
הקצינים הללו וקציני מילואים בכירים אחרים שאיתם שוחחתי בימים האחרונים, מביעים דאגה ממצב מערך המילואים. הם טוענים שהרמטכ"ל ובכירי המטה הכללי לא קוראים נכון את המציאות הפוליטית לנוכח המשבר הכלכלי החריף. לדבריהם, העובדה שצה"ל כבר החל במימוש התוכנית הרב־שנתית לפני אישור הדרג המדיני, הינה בעייתית. ספק רב אם ניתן יהיה לממש את כל התוכנית, וליחידות שנסגרו לא יהיה תחליף.
צה"ל משדר שהוא ממשיך ביישום חלקים מהתוכנית במלוא הכוח. קציני המטה הכללי, שכבר שנים לא הביעו תמיכה והתלהבות כזו מתוכנית רב־שנתית, מגינים על נחיצותה בלהט ומשוכנעים שהיא תוביל את צה"ל לניצחונות ברורים על האויב.
בדרג הבכיר כמעט שאין אופוזיציה לתוכנית, אבל בדרג המג"דים והמח"טים כבר נשמעים קולות אחרים: על מפקדי פלוגות שהולכים לאיבוד במושגים צבאיים חדשים ולא ברורים, ועל סרבול לא הכרחי במקומות שלפעמים המשימה אמורה להיות פשוטה ונתונה תחת הססמה: "קדימה הסתער". במקרה הזה, מול הפיקוח החסר של הדרג המדיני על החלטות הצבא - הקול של אנשי המילואים חשוב הרבה יותר.