השבוע הסתבר שכבר שלושה חודשים לא קיזזנו את משכורות המחבלים מכספי המסים שמועברים לרשות הפלסטינית. חוק הקיזוז חוקק ברעש גדול, רק מה, בפועל אין קיזוז. הקבינט לא כונס מינואר, אז האישור לקיזוז על 2019 לא עלה לסדר היום, והכספים עוברים בשקט כסדרם. תכלס, גם לפני כן הם לא בדיוק קוזזו, בגלל התגובה שנוצרה בשטח. בחודשים הראשונים אבו מאזן סירב לקבל את כל הכספים מישראל כאות מחאה; בישראל נכנסו ללחץ מכך שהרשות תקרוס כלכלית; עד שנמצאה דרך יצירתית - לפטור את הרשות ממס הבלו. בפועל הועברו לרשות סכומים נכבדים רטרואקטיבית, רק שקראו להם בשם אחר, והכל הסתדר (חוץ מהחוק).

הפגנת שרירים בתקשורת היא טקטיקה שמביאה בוחרים, אבל מרחיקה תוצאות. הפלסטינים לא מטומטמים - הם רואים את הבלגן הפוליטי שחוגג פה בהצהרות מפוצצות, ולעומתו את הדרג הביטחוני שמנסה כל הזמן למצוא פתרונות. כשעושים את זה מדי פעם כדי להסיח את הדעת, זה בסדר. אבל כשהמניפולציות ומסכי העשן הופכים לדרך חיים ואין הרבה מלבדם, בסוף התעמולה פוגעת בפוליטיקה, באידיאולוגיה, באינטרס הישראלי, ובהתחשב בכך שחוק הקיזוז עבר ברוב של 87 ח"כים - גם ברצונו של רוב העם.

השבוע גם כנופיות הבדואים בנגב עלו לכותרות. אלה עושים בדרום הפרוע כבשלהם. גונבים, נוהגים בפראות חסרת פחד, ומאיימים על חיילים. על אף הריבונות המובנת מאליה, החוק הישראלי אינו בדיוק מוחל שם, ולאף אחד לא מספיק אכפת, כי זה לא אזור שמביא בוחרים. עוד דוגמה מני רבות לכך שקל להגיד, אבל קשה ליישם. דקלרציות כמו חול, כשברקע הקורונה ומאות אלפי מובטלים שאין להם מה לאכול.

התקרית בצאלים (צילום: רשתות חברתיות)התקרית בצאלים (צילום: רשתות חברתיות)

אין פלא שבאווירה כזאת רבים לא יודעים מה לחשוב על ההבטחה להחיל את הריבונות ביהודה ושומרון בעוד חודש בלבד. זה אמיתי? ואיך בדיוק זה עומד לקרות? מהי התוכנית? מצד אחד, כותרות על גנץ שהנחה את כוכבי להאיץ את היערכות הצבא לקראת הצעדים המדיניים. מצד שני, שר החוץ הירדני הזהיר מפגיעה ביחסים עם ישראל, כי "הסיפוח לא יעבור ללא תגובה“, וברשות משחקים בהפסקת התיאום הביטחוני. קשה להבין אם יש הכנה אחראית של השטח למהלך שכזה. ההנחה האופטימית היא שזה לא ייעשה ללא תיאום ברור עם ירדן והסכמה של מצרים, סעודיה והנסיכויות. אבל לך תדע מה קורה במציאות.

כשאין תשובות ברורות לציבור, קשה שלא לתהות אם גם במקרה הזה מספיק שתקרה ההצהרה, ברוח שיטת טראמפ, שמצהיר בתרועות רמות כל כך על בניית קיר מקסיקני, עד שהמעשה עצמו כבר לא ממש חשוב. ומהי עמדת האמריקאים באמת? גם כאן הדברים לא לגמרי ברורים. יש חילוקי דעות לגבי יישום התוכנית בין השגריר פרידמן לבין החתן קושנר, ובאמריקה מוכת הקורונה והמהומות קשה להאמין שמה שהכי מעסיק את הממשל זה המזרח התיכון, כשבעוד רגע יהיו בחירות.

לפי ההסכם הקואליציוני בין הליכוד לכחול לבן, נתניהו יכול להביא את ההסכמה שתושג עם ארה"ב לאישור הקבינט והכנסת, בכפוף ל"דיון והתייעצות" בלבד עם גנץ. כולנו מרבים לנפנף ב"רצון העם", אבל נראה שיש פה רק אדם אחד שיודע מה קורה ומקבל החלטות בעניין (ולא לגמרי ברור מאילו שיקולים), וזאת לאחר שלא קיבל את אמון העם בקלפי. נחמד שאנחנו מעמידים פנים שמדובר ב"רצון העם", בטענה המנצחת שהעם, כידוע, הוא ימני.

הבעייתיות בתמונה הזו לא קשורה לאידיאולוגיית ימין או לקינות שיירי השמאל על שברו של חלום השלום. ראשית, כי הפלסטינים הוכיחו חוסר בשלות עקבי להסכם כלשהו במשך 25 שנה. שנית, כי רמת הגולן סופחה ב־81', ובמשך שנים ארוכות ממשלות עדיין ניהלו לגביה מו"מ. שלישית, כי במועצת יש"ע יש התנגדות למהלך. אם היינו יודעים שמדובר רק בצעד שמטרתו לשבור פרדיגמות תקועות, ודווקא יגרום לפלסטינים להבין סוף־סוף שהזמן לא בהכרח עובד לטובתם, כנראה שחלקים גדולים יותר מהעם היו מצדדים בו. אבל אף אחד לא יודע מה באמת קורה. כך שהשאלה הקשה היא לגבי הדרך שבה מתקבלות כאן החלטות הרות גורל.

מחאה בבקעת הירדן (צילום: רויטרס)מחאה בבקעת הירדן (צילום: רויטרס)

האם הבחירות הראו שהעם בעד סיפוח? אחרי כל העריקות והמעברים בין המחנות, ובהתחשב בכך שחלק ניכר מתומכי ליברמן היו ממחנה המרכז־שמאל, אין דרך לענות על השאלה הזו בצורה כנה. הבחירות לא היו סביב השאלה "סיפוח, כן או לא", אלא סביב השאלה "ביבי, כן או לא". למרות כל ההצהרות שטוענות אחרת, בפועל, התשובה של העם הייתה "לא", ועדיין - הוא היחיד שמקבל את ההחלטות בעניין. אם אף אחד אינו יודע מהי התוכנית חודש לפני שהיא אמורה להתבצע, איך אפשר לקבוע שרוב העם אכן בעדה? הרי ברור שיהיו מחירים שגם חלק מאנשי הימין לא מוכנים לשלם, רק שאף אחד לא אומר לגביהם את האמת.

האם צדק האלוף (במיל') גרשון הכהן, שאמר השבוע שסיפוח יסכן אותנו, כי צה"ל הפך לצבא קטן מדי שלא יוכל להתמודד עם כמה איומים מכמה גזרות? לא ברור, ואין תשובות. כדי לוותר על שטחים ריבוניים דרוש רוב של 80 חברי כנסת או משאל עם. כדי להוסיף אותם, לעומת זאת, כל מה שדרוש הוא שקשוקה פוליטית ומסך עשן.

בזבזנות פריטטית

מה שכן, יש גם נקודות אור בממשלת האחדות הפריטטית. ייתכן שאנחנו עדים לתחילתו של תהליך שבמסגרתו יהיה ערך כלשהו לביקורת על נבחרי ציבור, שבשנים האחרונות התעלמו ממנה. גנץ ספג השבוע לא מעט חצים על תאוותו המטריאליסטית לכאורה, שכן עכשיו עומדות לרשותו שתי מכוניות אאודי A8 משוריינות, בעלות של מיליוני שקלים. גנץ מיד הסביר שלא הוא בוחר את הרכבים שבהם ייסע, אלא השב"כ, שהשוואת התנאים היא חלק מההסכם, ושהכל ספין. ייתכן שהוא צודק, אבל מה שמעניין הוא שסוף־סוף יש ביקורת חוצת מחנות על בזבזנות של אנשי ציבור.

במשך שנים התרגל חלק ניכר מהציבור שביקורת על בזבזנות אינה מעניינת, כי זה רק "השמאל" שרודף את שרה המסכנה על כל קרטון גלידת פיסטוק שהיא קונה. והנה פתאום חזרה הלגיטימיות לביקורת על בזבזנות בוטה של אנשי ציבור, במיוחד בתקופה כל כך קשה. בהנחה שהרוטציה אכן תתקיים, תהיה לנו הזדמנות מעולה להשוות בין ההוצאות של ראש הממשלה לבין אלה של החליפי, לאורך כל הקדנציה בת השנה וחצי של כל אחד. באופן פריטטי כמובן.