למה כולם (חוץ מברסימנרע וסדצקי) הפסיקו להעמיד בראש מעייניהם את הקורונה, וכולם (פוליטיקאים, עסקני ימין ופרשנים. לא כולל את רוב הציבור) מתעסקים בראש חוצות בסיפוח, או בלשון המכובסת “החלת הריבונות”? למה כל אלה שמתעסקים בסיפוח, שהנתניהו, רה”מ ורה”מ חליפי עם שלושה כתבי אישום פליליים ומשפט שכבר החל, הבטיח להכריז עליו קבל העולם ב־1 ביולי, לא חושבים שבעניין כה קריטי להמשך קיומנו וביטחוננו, חובה לערוך משאל עם? 

האם הציבור, שהוזכר כריבון בנושא העמדתו לדין של הרה”מ הנ”ל; הציבור שחלקו בחר בו למנהיגות, למרות או בגלל כתבי האישום והמשפט; שהציבור הזה, כשיוצגו לו בצורה ברורה היתרונות, החסרונות, הסיכויים והסיכונים של האקט ההיסטורי – ויש האומרים, האסוני הזה, שישנה את חיינו לנצח, האם אכן יסכים ללכת לכיוון הזה בכלל?

למה כל אלה מהנ”ל שממהרים לסיפוח לא מזכירים שב־2014 חוקק חוק משאל עם, שמחייב עריכת משאל כזה במקרה של מהלך חד־צדדי בשטחים? החוק, שיוזמו היה יריב לוין, נועד במקור לעצור כל החלטה לוויתור על שטחים, אבל מאפשר פרשנות הפוכה, שתחייב משאל לפני החלטה על העברת השטחים ממִמשל צבאי לסיפוח ולריבונות ישראלית. 

בנימין נתניהו מכריז על כוונתו לסיפוח הבקעה (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)בנימין נתניהו מכריז על כוונתו לסיפוח הבקעה (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

אולי כדי להשכיח אפשרות זו, מלכד נתניהו את גנץ ואשכנזי בהסכמה לסיפוח לפי תוכנית טראמפ, ולא בהעמדת הסוגיה הזאת למשאל עם, או בהגדרה הנכונה יותר, משאל מדינה או משאל אזרחי. כי ההכרעה היא זכות וחובה לכל אזרחי ישראל. הרי הם הריבון הקובע, או הדורש לקבוע, את גורלו, לפי האינטרסים הלאומיים המשותפים. הסיבה להעלמת האפשרות הזאת, כנראה, נובעת מחשש שתומכי הסיפוח לא ישיגו רוב במשאל.

אז למה כל הנ”ל מהנ”ל, בעיקר פוליטיקאים, עסקני מפלגות ופרשנים, מתעלמים מהאבסורד המטורף שמי שיחליט הוא לא הציבור במשאל אזרחי, אלא נתניהו? אומנם העם עסוק בשיקום הריסותיו, בהישרדותו על רקע משבר הקורונה, נאבק בטיפול המתייהר, הקמצני והמתנכר של הרשויות ואין לו ראש לקשקושי מנהיגיו ולדהירת רה”מ לסיפוח, “מורשתו” האידיאולוגית.

סריקות לוחמי צה''ל במרחב יהודה ושומרון (צילום: דובר צה''ל)סריקות לוחמי צה''ל במרחב יהודה ושומרון (צילום: דובר צה''ל)

לכן כולם משוכנעים שהביבי ידחה את סיפוקי הסיפוח המהיר. עוד סיבות: התנגדותו הנחרצת של הימין שמימין לימניהו לתוכנית המאה; העובדה שטראמפ עסוק בהישרדות בחירות, תוך האשמת כל העולם ואשתו בקורונה ובמרי האזרחי הגדול הנמשך בארצו ונגדו; התנגדות מערכות הביטחון והמדינאים השפויים למהלך החד־צדדי והתגובות הקשות הצפויות במדינות אירופה (בית הדין הבינלאומי בהאג?) ובקרב הדמוקרטים בארצות הברית; החששות מהתפרקות הרשות והטלת האחריות לאוכלוסייה הפלסטינית על כתפינו; כניסת גורמים פלסטינים ומוסלמיים קיצוניים לזירה ויזימת מעשי טרור ואלימות כלפינו; ניתוק מירדן והתרחקות מדינות ערב המתונות – והכל בעיצומו של משבר כלכלי, בריאותי, חברתי ופוליטי עמוק. 

בטוח שנתניהו ישמח למצוא סיבה לעצור את הצעד ברגע האחרון, או לבצע אקט סמלי הצהרתי ולהטיל את האשמה על מישהו אחר – גנץ, בנט או הקרן החדשה לישראל. ואז ימצא רה”מ גם דרך לפרק את ממשלת החֵרדוּת (חירום־אחדות) וללכת לבחירות, אבל מחרדה ששוב לא ינצח, ייאלץ לשוב לעניין הסיפוח. לכן הפתרון הנכון יהיה לקיים משאל אזרחי בנושא, אבל רק אחרי כל התהפוכות, המניפולציות והתפתחות המשפט. יש למה לחכות.