תחילת כהונתו נהגו להשוות בין דונלד טראמפ וריצ'רד ניקסון. זה היה מופרך, שטחי וקל מדי. חוץ ממעידותיו המפורסמות כולל "ווטרגייט" שהובילה להתפטרותו, היה ניקסון נשיא חרוץ, חכם ואמיץ לשיטתו. הוא פרץ את מסך הברזל לסין וברית המועצות; הוא ניסה לתקן את עוולות הביטוח הרפואי בנוסח "אובמקייר" אבל זמנו אזל; הייתה לו מודעות מתקדמת לאיכות הסביבה; כשפרצו מהומות סטודנטים בוושינגטון הוא לא ירד לבונקר בבית הלבן אלא יצא לפגוש את המפגינים באישון לילה. הוא היה משכיל, אינטליגנטי ומיטיב קרוא. הטרדה מינית לא הייתה התחביב שלו. סטיות התקן שלו מוכרות היטב, כולל נטייתו לקלל, אנטישמיות, שלא מנעה ממנו להציל את ישראל, ופרנויה, שמקורה בשנים רבות מדי של השפלה בידי האחים קנדי והתעלמות בוטה מהנשיא אייזנהאואר, שניקסון היה סגנו.

בשלהי כהונתו מתחזקת זיקתו של טראמפ למושל אלבמה ג'ורג' וולאס, בעיקר בחודשים האחרונים. אמרו זאת מפורשות ג'ו ביידן וגם קמאלה האריס, אחת המועמדות שלו לסגנות הנשיא. מאז פרוץ ההפגנות על רקע רציחתו של ג'ורג' פלויד, קשה שלא לזהות את המדריך לפוליטיקה גזענית של וולאס בהתנהגותו של טראמפ. לפעמים היא מודעת ולפעמים לא. יכול להיות שטראמפ לא ציטט במודע את וולטר הדלי, מפקד משטרת מיאמי ב־1967, שאמר "כאשר בוזזים יורים" (זה נשמע טוב יותר באנגלית: looting / shooting). בעת נאום בפיטסבורג ב־1968 אמר וולאס: "אם פורצת הפגנה באלבמה, המפגין הראשון שמרים לבנה מקבל כדור במוח, זה הכל".

ההפגנות בעקבות מותו של ג'ורג פלויד  (צילום: REUTERS/Piroschka van de Wouw)ההפגנות בעקבות מותו של ג'ורג פלויד (צילום: REUTERS/Piroschka van de Wouw)

קטעים נבחרים מהשנים הארוכות שבהן היה מושל אלבמה ושלוש הפעמים שבהן התמודד לנשיאות ממחישים את הדמיון בקווי האופי וההתנהגות בין השניים.

כ־15 אלף אוהדים המתינו לוולאס במדיסון סקוור גארדן בניו יורק בערב חם בקיץ 1968. כחימום לקראת השתתפות נלהבת וקולנית באסיפת הבחירות, פתחו הנוכחים בצעקות "כושים, הביתה!", "חזרה לאפריקה!" ו"כוח לבן!". אורח הכבוד עלה לבמה בהשגחת מאות שוטרים ושומרי ראש מצבאו הפרטי. הוא התקבל בהמולה כה רועשת ואוהדת, עד שנציגי העיתונות שהיו באולם נדהמו. "זה היה פורקן ללא מצרים של תשוקה מוטרפת ושוקקת שנשמעה יותר מינית מאשר פוליטית... זה היה הזיקוק הקולני המאיים ביותר של המולה אנושית שנשמע אי־פעם בניו יורק", כתב רוברט מאייר בשבועון "ניוזדיי".

ג'ורג' קורלי וולאס, שהתייצב ככבאי בחליפת אסבסט חסינת אש בלוע של הר געש פעיל, היה האב המייסד, המארגן ויושב הראש של מפלגה חדשה: "המפלגה האמריקאית העצמאית". הוא ניצח בבחירות הכלליות בחמש מדינות עם 46 קולות אלקטורליים ו־9.9 מיליון קולות פופולריים - המועמד העצמאי המצליח ביותר בהיסטוריה האמריקאית.

וולאס היה מושל דמוקרטי שניסה לשמור את אלבמה מחוץ להישג היד של הממשל. הוא התעלם תכופות מהחלטותיהם של הנשיא ג'ק קנדי ואחיו התובע הכללי רוברט קנדי. עיקר המסר של וולאס היה הנצחת ההפרדה בין שחורים ולבנים: במערכת החינוך, במגורים המשותפים, בתחבורה הציבורית ובכל מקום שבו נפגשו. לקראת בחירות 68' טבע וולאס את הסלוגן "Stand Up For America".

לרטוריקה האלימה שלו היו קליינטים רבים באווירה האלימה של אחת השנים האומללות בתולדות אמריקה. מניותיו של וולאס גאו בזירה הפוליטית־לאומית. הוא שיווק הקצנה צינית של עמדות חברתיות, פסימיות, ניכור ובדלנות. בעיצומו של משבר לאומי בנושאי חוק וסדר, התנקשויות פוליטיות (רוברט קנדי ומרטין לותר קינג), סדקים בחברה והסלמה במלחמה בווייטנאם, האמין וולאס שהוא מועמד "אחר"; מי שהאינטרסים הזנוחים של הנותרים מאחור בראש מעייניו.

הרטוריקה של וולאס הייתה אלמנטרית ושאפה למכנה המשותף הנמוך ביותר. טיעוניו והעובדות שהציג היו אבסורדיים ולא שרדו את מבחן הבידוק העובדתי.

התעללותו בשפה האנגלית ובתחביר שלה הייתה מכוונת. הוא נודע כמי שחזר עד זרא על אותן אמירות שוב ושוב. באסיפת בחירות באוהיו אמר: "אילו הייתי היום נשיא, לא הייתם נדקרים ונאנסים בצלו של הבית הלבן גם אם היה עליי לזמן 30 אלף חיילים ולחמש אותם ברובים עם כידונים ולהציב אותם כתף אל כתף".  

כבר בקמפיין 2016 לנשיאות של טראמפ היו מי שטענו שהוא מזכיר להם את וולאס. פגי וולאס־קנדי הייתה בת 18 כאשר התמודד אביה בבחירות 68'. "טראמפ ואבי אומרים בקול רם מה שאנשים אחרים חושבים ואין להם אומץ לומר", אמרה וולאס־קנדי. "שניהם מסוגלים לאמץ פחד ושנאה, שני הקטליזטורים העיקריים של הבוחר החש מנותק מממשלתו". "זה שידור חוזר", אמר צ'רלי סניידר, מעוזריו הנאמנים של וולאס, "לנגד עינינו ניצב ג'ורג' וולאס מודרני".

דונלד טראמפ  (צילום: REUTERS/Jonathan Ernst)דונלד טראמפ (צילום: REUTERS/Jonathan Ernst)

וולאס נהג להצביע בפני אוהדיו על נוכחות התקשורת באסיפות ולפעמים המידע הזה לא מצא חן בעיני תומכיו. באירוע בפלורידה אמר וולאס כי ל"אזרח הממוצע יש יותר אינטליגנציה וחוש מידה באצבעו הקטנה ממה שיש לעורך ה'ניו יורק טיימס' בראשו".

עטוף באריזה אידיאולוגית של גזען לבן, שהפכה אותו למושא אהבתה של המדינה הדרומית שבראשה נבחר לעמוד פעם אחר פעם, ירה וולאס את התחמושת האפקטיבית שלו: אמירות בוטות נגד "פסבדו־אינטלקטואלים", "תיאורטיקנים", "אנרכיסטים", "ליברלים ושמאלנים", פרופסורים ועיתונות ש"התבוננו במורד אפם באדם הממוצע ברחוב". תביעותיו "להניח למשטרה לטפל במקרי הפשיעה הגואים ולשים סוף להסעת ילדיכם להיכן שאינם אמורים ללמוד", התקבלו במחיאות כפיים.

"תחושתי היא שאני מכיר את הסצינה הזאת", כתב ריצ'רד סטראוד ב"ניו רפבליק". "לא נקרא שוב על שהתרחש בברלין בשנות ה־30 בלי לזכור את המפגש האלים בין שני פלגים לא רציונליים באמריקה. המחלה האמריקאית התפרצה סוף־סוף אל פני השטח; וולאס הוא הדמגוג היעיל ביותר של זמננו". ב"ווילג' ווייס" ניתח ג'ו פלאהרטי את תסמיני המחלה: הרתיעה והחשש שחשו מיליוני אמריקאים נוכח השינויים החברתיים שניערו את החברה ב־1968: "התחושה השולטת הייתה פחד... פחד משחורים, פחד מתעודת עיתונאי, פחד מהסעות, פחד מהתערבות הממשל בחיינו ורשימה ארוכה של חששות נוספים של הימין באמריקה. הגבר המיניאטורי מאחורי הדוכן חסין הכדורים גילם את כל החרדות הללו".

כמניפולטור פוליטי מהמדרגה הראשונה, הייתה לוולאס יכולת ייחודית למקד את הטינות, התסכולים והפחדים הקמאיים של קהלו. הוא שיווק את הרעיון שהממשל הפדרלי גורם נזק ישיר לאמריקה; שהתרחבותו מסמלת פגיעה בחופש המחיה; שהוא כופה את ערכיו ועקרונותיו המוסריים על אזרחים וכי מדינות ורשויות מקומיות אחראיות יותר לשימוש תבוני בהכנסות ממסים. היו לו תומכים בקרב פוליטיקאים רפובליקנים ודמוקרטים כאחד.

"פוליטיקאים כניקסון, רייגן וג'ורג' בוש האב", נכתב אחרי מותו של וולאס ב־1998, "לא התעלמו מהשפעתו של וולאס על מיליוני בוחרים תלושים. הם אימצו גרסאות מדוללות של וולאס נגד הסעות לבתי ספר ונגד הממשל הפדרלי בניסיון לחלץ את בני המעמד הנמוך מציפורני ה'ניו דיל' הדמוקרטי". בדצמבר 1967 נבחר וולאס בסקר של מכון גאלופ לאחד מעשרת הגברים הנערצים באמריקה, מקום שמיני לפני רונלד רייגן מושל קליפורניה.

אף פוליטיקאי לא עשה יותר מוולאס כדי לשנות את הנרטיב והשפה של הפוליטיקה האמריקאית. הוא היה כריזמטי, מצחיק ובקיא בהדיפה מיומנת של המחאה נגדו. במהלך ערב של שאלות ותשובות בהרווארד נשאל וולאס על ידי סטודנט שחור אם יהיה מוכן לשקול להתמודד לנשיאות עם שחור לצדו. וולאס השיב: "בינך וביני, יש סיכוי שנצליח להיפטר מהממסד בוושינגטון אם נרוץ יחד".

מי שהודרו זמן רב מדי מהתהליך הפוליטי - מימין ומשמאל - דרשו במה להשמיע מעליה את קולם. פעילים נגד המלחמה בווייטנאם שהיו מתוסכלים מההתעלמות מהם של מנהיגי המפלגה הדמוקרטית ומהיעדר אפיק פוליטי לקולם, הצליחו ב־68' לגרום לנשיא מכהן (ג'ונסון) להכריז כי לא יתמודד שוב. לקבוצה אחרת של אמריקאים הייתה השפעה גדולה ומאיימת יותר. אלה שייצגו - כפי שכתב תיאודור ווייט - את ה"שקופים ואלה שקולם לא נשמע ולא חרג מחוגיהם האינטימיים". הם ייצגו את מעמד היש והאין, מי שהאמינו כי נותרו מאחור ומי שהצליחו לפלס דרכם אל המעמד הבינוני וחששו כי יאבדו את אחיזתם בו. אלה היו האמריקאים שניזוקו ביותר מעליית איכות חייהם של השחורים ומגאות הפשע ואי־הסדר באמריקה העירונית. וולאס היה הפוליטיקאי היחיד שדיבר אליהם ישירות ב־1968.

לתומכי וולאס לא היה עניין בדוגמטיות האידיאולוגית של הימין. הם לא היו אמונים על ההיסטוריה של הימין ולא היו מצויים בפלגיו השונים. לא הימין עניין אותם אלא מושל אלבמה, שהבין את מצוקתם וניאות לשאת אותם סחיבת פצוע אל דרך המלך המרוצפת זהב, המובילה אל וילה פרברית מוקפת מדשאה וגדר לבנה, עם מוסך לשתי מכוניות, שכנים שנפגשו למסיבות פונדו בשכונה שבה לא מכרו בתים למיעוטים. עבורם הייתה פוליטיקה משחק סכום אפס של הקצאת משאבים ותשומת לב ממשלתית. תמיכה כספית גדולה יותר בשחורים ותוכניות מתקנות עיוותים היסטוריים לא נועדו להם. הם רצו להגן בכל מחיר על השבבים שקוששו מהחלום האמריקאי. הם היו הכוח האמיתי מאחורי שאיפותיו הפוליטיות של וולאס. "אינכם יכולים ללכת ברחובותיה של ארצנו מבלי שאיזו חיה שחורה תשדוד או תאנוס אתכם", אמר אחד מתומכי וולאס במיזורי.

לסך כל הפחדים הללו היה לוולאס פתרון פשוט: "לאכוף את החוק - את כל החוקים". הוא לא הציע תוכניות מפוארות על הנייר במצע שהבטיח יותר משיכול היה לקיים כדי "לטפל מהשורש" בפשע או בחוסר האונים של שוכני הגטו. הוא גרס ש"מיעוט קטן אחראי לשבירת החוק והסדר", בעיקר החשודים הרגילים שאזכורם פעל כמתג חשמלי שגרם להאפלה זמנית של שיקול דעתם של תומכיו: אנרכיסטים, פעילים, מיליטנטים, מהפכנים וקומוניסטים. "אם נטפל בהם, בעיית הפשיעה באמריקה תיפתר".

בעניין מחוללי מהומות עירוניות שהתלקחו פעמים רבות ב־68' על רקע ההתנקשויות הפוליטיות, היה לוולאס פתרון: "אנשים בדרום יודעים כי הדרך הטובה ביותר לעצור השתוללות היא להכות מישהו בראש". במהלך מסע בחירות בדרום ביוני 1968 זיקק וולאס ססמה קולעת ששירתה את שאיפות הנשיאות שלו: "נמאס לנו מהבלגן".  

עלייתו והצלחתו היחסית - כתב עיתונאי נחשב - "מוכיחות את חשדם של רבים כי אמריקה, במחשכי לבה האפל, הינה גזענית באופן סמוי אך חסר תקנה".

העיתונאי קרטיס ווילקי היה כתב ה"בוסטון גלוב" בישראל בשנות ה־80 וניהל את המחלקה לעיתונות של אוניברסיטת Ole Miss במיסיסיפי. הוא סיקר את וולאס בבחירות 1968. כאשר התבקש להשוות בין התנהלותו של טראמפ לזאת של וולאס אמר: "האלימות המחלחלת של אירועי טראמפ, ממה שאני רואה בטלוויזיה, דומה מאוד לאסיפות של וולאס. וולאס השתמש בעיתונות כדי להתסיס. הוא איים לדרוס כל מפגין שיעמוד בדרכו. אני זוכר מצעד בבוסטון ב־1976 בעת העימות בנושא ההסעות, מפגין בודד חטף מכות רצח כאשר הקהל צהל בהסכמה. וולאס לקח מיקרופון ודרש שקט. הוא אמר משהו בנוסח 'אני האטרקציה המרכזית. המפגין המוכה הוא רק בוחר שטרם החליט'. למרות האיום בדבריו, היה ברור לעיתונות שוולאס משחק בפוליטיקה נשיאותית. משהו בקשר לטראמפ נראה יותר אפל. אולי ההשוואה המוצלחת יותר היא להיטלר".  

השתמש בעיתונות כדי להתסיס. וולאס (צילום: Dennis Oulds, GettyImages)השתמש בעיתונות כדי להתסיס. וולאס (צילום: Dennis Oulds, GettyImages)

על רקע חוסר יכולתה לעצור אותו וההכרה כי יריבו הגדול של וולאס הוא וולאס עצמו, נדרשה העיתונות לאפיונים גסים במשיכות מכחול רחבות של המועמד ותומכיו כדי להסביר את הפנומן. הדיווחים היו מלאים בתיאורים ציוריים ולא מחמיאים של שערו המגורז המשוך לאחור, סגנון האכילה הדוחה שלו (הוא נהג להטביע כל מנה שהונחה לפניו בקטשופ), היגיינה אישית ירודה (הוא ירק מיץ טבק לתוך מטפחת בעת נאומיו), חוסר מנוחה מטריד, מבטאו הדרומי הבולט ומידותיו הזעירות.

העיתונאי גארי ווילס, שלא חטא בהגזמות, אמר כי "נודף מוולאס ניחוח של שחקן בסרטים סוג ב', המגלם מוסכניק נאה ונכנס לפריים כשהוא משפשף את ידיו בסמרטוט בלתי נראה, מחייך וקורץ כשואל 'האם יש משהו שאני יכול לעשות עבורך, מותק?'". העקיצות הקטנות לא נאמרו על חשבון תהייה עקרונית בדבר כישוריו הדמגוגיים. נכתב על "האחיזה המיוחדת" שלו בקהלו ו"כוחו להשחית" על "הפחות משכילים" ו"הפחות אמידים" ואלה ש"הלכו לאיבוד בסבך הדקויות של העידן החדש".

מקס פרנקל, לימים עורכו של ה"ניו יורק טיימס", תיאר אסיפת בחירות של וולאס בפרובידנס, רוד איילנד, כ"45 דקות של צעקות ויללות שנאה". כאשר מפגינים שחורים צעקו "לך הביתה!", ענו תומכי וולאס הלבנים ב"להשליך את הכושים החוצה" מלוות ב"זיג הייל!" ו"להרוג את הכושונים!".

במהלך מסע הבחירות שלו לנשיאות ב־1972, נורה וולאס חמש פעמים בבטנו בידי מתנקש לבן בשם ארתור ברמר. הוא שרד את הפציעה אך נשאר משותק ממותניו ומטה וסבל מכאבים קשים. הוא היה מרותק לכיסא גלגלים והתמכר לאלכוהול ולמשככי כאבים. בקדנציה האחרונה שלו כמושל ובעיקר אחריה ניסה וולאס להסביר את עמדותיו ומעשיו. הוא ניסה להיפגש עם מנהיגים שחורים כדי להסביר את עצמו והצליח להגות את המילים המפורשות "אני מצטער". קהילות וכנסיות שחורות באלבמה התרצו והניחו למושל לשעבר להתגלגל במעבר אל הדוכן שממנו הביע צער על התנהגותו. חבר הקונגרס ג'ון לואיס סיפר כי וולאס התנצל והתוודה בפניו כמו היה הכומר שלו.

בסוף חייו מצא וולאס את אנושיותו. אולי זה יקרה לטראמפ בערוב ימיו, אף שלא הייתי בונה על זה. בינתיים הוא נטול מצפון, עקרונות ואמפתיה ולא התנצל אפילו פעם אחת. בשיחת טלפון שיזם עם משפחתו של ג'ורג' פלויד, סיפרו בני המשפחה שטראמפ לא הניח להם לומר מילה וסיים את השיחה כשגמר לדבר.