ביום שישי שעבר נחשפה כאן, ב"מעריב", מעורבותו הישירה של שר הבריאות לשעבר יעקב ליצמן בייבוא, ממש כך, של חולי קורונה פעילים לישראל. אלמלא לחץ זה, היה מספר המתים כאן קטן בהרבה אפילו מהנתון הנמוך מ־300, שממשלת ישראל מציגה כאן בגאווה.

מקורה של הגאווה הזו בהשוואה לנתונים ממדינות המקיפות אותנו כמו איטליה, צרפת, שוודיה ואנגליה. מה לא? נו באמת, לא ציפיתם שנשווה את הנתונים לירדן, מצרים, לבנון, סוריה (שבה כידוע אין מערכת בריאות מתפקדת זה כמה שנים), או אפילו לרשות הפלסטינית (שמחרימה את מי ששבים מעבודה בישראל הפרימיטיבית). ברור שאין מה להשוות. מה אנחנו, ערבים?!

במילים אחרות, אחוז חולי הקורונה הנמוך ממילא בישראל היה אפסי אלמלא התערבותו הישירה של שר הבריאות! רק שלא בא לי לדבר על ליצמן - ולו רק משום שהציבור המזוהה עם הפוליטיקאי הנפסד הזה היה גם הקורבן הגדול ביותר שלו. מי שבאמת גורמת אצלי להתפרצות שנייה היא יונית לוי, למשל.

תכף נגיע אל הגברת שמגישה את מהדורת החדשות הנצפית ביותר בישראל, אבל קודם כל הבהרה קטנה. עוד בימים הראשונים של ההיסטריה, כשהנגיף היה קיים רק בתיאוריה, היו לא מעט אנשים שנקטו גישות שונות.

היו שקראו להמשיך את שגרת החיים כרגיל, תוך ציון העובדה שמדובר במחלה שפגיעתה היא כשל שפעת קלה בלבד (ע"ע פרופ' יורם לס) ועד כאלה שטענו שמדובר באסון הגדול ביותר שהתרגש על האנושות מאז ימי הביניים (ע"ע בנימין נתניהו). אני מפרגן לכל מנעד התגובות הזה (אף על פי שבדיעבד רק לס צדק - אלמלא הקו החם מניו יורק לישראל, היינו מתמודדים עם עשרות חולים לכל היותר). איני תובע ועדת חקירה לאף אחד ממקבלי ההחלטות, שכן הם פעלו מתוך ידיעה שכל החלטה שלהם עלולה לדון אלפים למוות.

אחרי שאמרתי את זה, מן הראוי להפריד בין חקירה לתחקיר. בין ביקורת קנטרנית ובעיקר לא רלוונטית, להסקת מסקנות שתשליך על העתיד. וכאן אני חוזר אל הגברת יונית לוי, כסמל למעשה רוב עמיתיה בתקשורת.

בשבוע שעבר, זה שבו דנו ארוכות במה שכונה "התפרצות במערכת החינוך", הישירה הגברת לוי מבט חמור למצלמה וציינה: "118 חולים חדשים, הרבה מעבר למדד שהציג ראש הממשלה".

118 חולים? האומנם? במה בדיוק הם חולים? האם מישהו מהם הובהל לחדר המיון? האם מישהו מהם חש ברע ולו בכדי לגשת אל רופא המשפחה? הסיבה היחידה לכך שאותם אנשים נמנו כ"חולים" היא שהם נבדקו ובדיקתם נמצאה חיובית להימצאות הנגיף. מה שכמובן לא מפריע לטרמינולוגיה האסונית להימשך כסדרה באולפנים.

118 חולים? האומנם? יונית לוי118 חולים? האומנם? יונית לוי

כאן אני חייב פאוזה של הדיוט: האם זה לא בדיוק המצב הרצוי? כלומר, מלכתחילה היה ברור שאחוזי התמותה מהמחלה (בעיקר בישראל) הם מזעריים. החשש הכבד היה שזרם של חולים יגרום למערכת לקרוס (כמו באיטליה למשל), מה שיכריח רופאים להכריע מי להנשמה ומי למיתה, ובכל מקרה יגזור כליה על חולים "רגילים" שיזדקקו למערכת.

האם הדבקה המונית שיכולה לפתח חיסון טבעי (אם כי לא בטוח שבכך יהיה הפתרון) בעוד המערכת הרפואית נותרת מוגנת מקריסה, לא צריכה להיות חלומו - הרטוב כנתז טיפתי - של כל אחראי לבריאות הציבור?

אבל עזבו אותי, ההדיוט. בואו נשוב אל הנבונים כיונית לוי (כשם גנרי, אך גם כפרזנטורית נאמנה של הקו התקיף שהוביל משרד הבריאות). אני לא מבקש להתחשבן איתה על מה שלא ידעה לפני חודשיים (אני מאמין שהיא חשה שהיא נוהגת באחריות ציבורית), אלא על הטון החמור בימים האלה, שבהם החשש הוא שרוב התקשורת הישראלית כבר מזמן לא מגינה על הציבור אלא על התזה, עד שהיא כמעט נדמית כמייחלת לגל שני.

מדובר בפשיטת רגל מקצועית. ספרו לנו עוד על חולים דמיוניים שלא ראו רופא או על התפרצות בקרב בני עשרה, שרק אחד מתוך אלף מהם יפתח סימפטומים מדאיגים. המשיכו לספור בני 90 פלוס כקורבנות - ואיני מקל ראש חלילה בפטירתם, אלא רק טוען שכאשר מת אדם בן 95 מסיבות שאינן פליליות, זה כלל לא משנה מה הרג אותו. בעיקרון הוא מת מהסיבה השכיחה ביותר: זיקנה מופלגת.

תנו לנו עוד הפחדות על גבול הפייק ניוז, וכאשר ייפול ענף האמינות שעליו אתם יושבים ושאותו אתם מנסרים מדי ערב, אל תקראו לנו שנציל אתכם בשם הפלורליזם וחופש הביטוי.

העובדה שהציבור הישראלי הופקר על ידי שר הבריאות שלו היא עצובה. לעובדה שהוא מופקר על ידי מקבלי ההחלטות כבר התרגלנו. אבל כאב הנשיכה שחטפנו ממי שאמור היה להיות כלב השמירה שלנו ילווה אותנו עוד זמן רב. את הכינוי הנפסד "תשקורת", הרוויחו הפעם סופרי הגופות ביושר.