1. בשבוע שעבר, בכנס בענייני שוק ההון בעקבות משבר הקורונה, אמר גלעד אלטשולר כמה דברים מפתיעים, כלומר מפתיעים בהתחשב במעמדו של אלטשולר, איש אמיד. אלטשולר בנה מן היסוד, יחד עם שותפיו, את אחת מחברות ניהול ההשקעות המוצלחות ביותר בישראל – אלטשולר שחם – שמככבת כבר שנים ארוכות בראש רשימת התשואות לחוסכים. הוא אמר בכנס שהוא תומך במס ירושה, שהאלפיון העליון בישראל לא משלם מסים, שהאלפיון משתמש במקלטי מס כמו איי קיימן או בטריקים כמו להפליג ביאכטה מספיק ימים בשנה כדי לא להיחשב כתושב ישראל במטרה להתחמק מתשלום מסים.
אלטשולר אמר שמי שמשלם את המחיר של אי־תשלום מסים בידי האלפיון העליון הוא מעמד הביניים. כשאנשים מהיישוב טוענים שעשירים לא משלמים מספיק מס, אז אומרים שהם צרי עין, שהקנאה בוקעת מגרונם או שהם רוצים להעניש אנשים על הצלחתם. אבל כשאיש עשיר כמו אלטושלר אומר זאת על חבריו לאלפיון העליון – זה בטוח לא נובע מקנאה ומצרות עין, אלא מנקודת מבט מפוכחת על המציאות כפי שהוא מבין אותה – והוא הרי בקיא בה מאוד, כמי שמנהל השקעות עבור לא מעט מעשירי ישראל.
2. אלטשולר צודק בסך הכל. לאלפיון העליון יש מגוון כלים שמטרתם היא למזער את חבות המס בשומות הפרטיות שלהם עד למינימום או אפילו לא לשלם מס בכלל. כל אחד שבקיא בענייני מס יודע שכך הדברים עובדים. אנשי האלפיון העליון טוענים שזה בסך הכל תכנון מס לגיטימי, במסגרת החוק. אם החוק מאפשר זאת, הם אומרים, תתלוננו על החוק - לא עלינו. הקביעה הזאת מטעה: תכנוני מס נעים לפעמים על הגבול הדק בין הלא חוקי לחוקי, והיכולת של רשות המסים לבדוק מה לגיטימי או לא, מה חוקי או לא, היא די מוגבלת. בסך הכל רשות המסים מסוגלת לבדוק אחוזים מעטים מאוד מבין השומות. יתרה מזאת, לא פעם עובדי רשות המסים, הבכירים בהם, משתלבים בפירמות הגדולות בענייני מס או פותחים משרדים המתמחים במס. הם הרי מכירים על בוריים את כל החורים ברשת, שמאפשרים לנישומים לעבור דרכם.
בעבר כתבתי לא מעט על ההצדקה במס ירושה: מרבית התגובות הזועמות היו דווקא מאזרחים במעמד הביניים, אלה שקיבלו ירושה קטנה, דירה או שתיים, או סכומים כלשהם. למה להעניש אנשים כמונו ששילמו כל חייהם מס אמת? הם טענו. הם צודקים, כוונתי כלל לא הייתה אליהם. מובן שהמטרה של מס ירושה היא לא ללכוד ברשת המס את אנשי מעמד הביניים שירשו מהוריהם את פרי עמלם שנצבר במשך שנים רבות, אלא להציב רף גבוה יחסית לגביית מס ירושה. אין זה הוגן למסות את מעמד הביניים, שצבר דירה נוספת או שתיים לאורך השנים ושילם מסים כחוק. אלה בדיוק האנשים שלא צריכים לשלם מסי ירושה.
3. בין העשירים שתומך במס עזבון אלטשולר לא לבדו. קדם לו חיים כצמן, יו"ר חברת הנדל"ן גזית גלוב, שאמר כבר לפני תשע שנים: "מי שבאמת רוצה להגביל, ולו במקצת, את הצטברות העושר בידי מעטים בצמרת, אל לו להציע עוד רגולציה ועוד רגולציה. יש דרך צודקת הרבה יותר להשגת היעד: מס על עיזבונות. מס של 25% עד 30% על נכסי עיזבון מעבר לרף מסוים, למשל 5 או 10 מיליון שקל.
על אצבעות יד אחת אפשר לספור את המדינות שאין בהן שום מס עיזבון. ישראל היא אחת מהן. אז הצאצאים יקבלו בירושה 20% או 30% פחות, אז מה? זה רק יעזור להם בחיים, ימנע היווצרות שושלות ומחזור אליטות. מס עיזבון יעורר תרומות בהיקפים גדולים: במקום לתת לאוצר, העשירים יעדיפו לתרום למטרות חברתיות, תרבותיות והשכלתיות. הודות למס העיזבון אפשר יהיה להקל קצת את נטל מס ההכנסה על מעמד הביניים העובד והיוצר. להקל על מגזרים יצרניים".
כצמן, אחד מאנשי העסקים העשירים בישראל, גם נוהג לומר שחוקי המס נכתבו בידי העשירים או בידי נציגיהם במטרה פשוטה מאוד: כדי שהם ישלמו כמה שפחות מס. זה עובד כך, פחות או יותר: חוקי המס, לא רק בישראל, עמוסים פרצות, מורכבויות וחורים שאפשר לפרש אותם לכל מני כיוונים. זה מנוצל בידי מאכערים בעניבות - רואי חשבון ועורכי דין - שגוזרים עמלות מטורפות על כל חיסכון במס ללקוחותיהם העשירים. שימו לב שחלק גדול מעורכי הדין האמידים ביותר בישראל מתמחים בחוקי מס. הם גוזרים עמלות שמנות על כל חיסכון במס שהם מייצרים ללקוחותיהם: ככל שהחיסכון במס גדול יותר - מובן שהעמלה שמנה יותר.
אחד מראשי משרדי ראיית חשבון הגדולים בישראל אמר לי בעבר, ברגע של גילוי לב (האיש כבר הספיק לפרוש), שמבין עשרות הלקוחות העשירים מאוד שלו, רק אחד ביקש לשלם מס אמת בישראל - בלי טריקים ובלי שטיקים של תכנוני מס. כל השאר חוגגים על תכנונים חוצי גבולות ומקלטי מס, כפי שאלטשולר אמר. האם זה חוקי למהדרין? אני לא ממש בטוח, הרבה פעמים זה נתון לפרשנות לכאן ולכאן, וכשזה מגיע לדיון ברשות המסים והסכסוכים מתגלגלים לבתי המשפט - או אז נחשפים סכומי העתק שעומדים על הפרק. במוקד הסכסוך, בתיקים מסוימים, עומדים מאות מיליוני שקלים. איך זה נסגר בהרבה מקרים? תמיד בפשרה כלשהי, בדיוק כמו בשוק.
הנה עדות מבפנים, שהשמיע דורון ארבלי, לשעבר מנהל רשות המסים, לפני כמה שנים: "בישראל מקובל לעתים להתייחס בקלות ראש ואפילו בשוויון נפש להונאות מס. 80% מהעלמות המס וההון השחור נמצאים בתכנוני מס ובהון השחור של ארגוני הפשיעה ו־20% נמצאים בשוק של העוסקים הקטנים והבינוניים, נותני השירותים. אבל נותני השירותים הם אלה שבעצם יוצרים את האווירה הציבורית שזה מקובל להעלים מס. כולם נפגשים עם אותם בעלי מקצוע יום־יום, ששואלים אם לתת או לא לתת חשבונית ויוצרים את האווירה הציבורית של העלמות מס".
העדות של ארבלי מגובה במספרים. לאורך השנים ערכה רשות המסים כמה וכמה מבצעים של "גילוי מרצון", שאפשרו לנישומים "להכשיר" הון שלא דווח - מעתה ואילך הם משלמים את המס בגינו, אבל לא חשופים להליכים פליליים. הסכומים שהוכשרו, או יותר נכון הולבנו, בדרך הזאת עמדו על לפחות 20 מיליארד שקל, מה שמלמד על פוטנציאל גביית המסים מהון שלא דווח כלל לרשות. צריך להדגיש שזהו הון שחור ולא הון שמדווח לכאורה במסגרת תכנון מס במקלטי מס.
4. הטענה המרכזית של מתנגדי מס ירושה, שנהוג במדיניות מערביות ו"נאורות" רבות, כמו ארה"ב, היא שזהו מה שמכונה "מס מוות" או "שוד קברים". טענתם, שלכאורה נשמעת הגיונית מאוד, היא שאלו אנשים שהפכו קורבן לרדיפה בגלל הצלחתם: יזמים שהרוויחו את כספם ביושר, שילמו עליו מסים כחוק, ועכשיו המדינה מבקשת להטיל עליהם כפל מס, מהלך שרק יצמיח עוד ועוד תכנוני מס כדי להתחמק ממסי הירושה. ובכן הטענה של כפל מס רחוקה מלשקף את המציאות. לרוב, מסי ירושה הם לא כפל מס, אלא מעין פיצוי על מס שלא נגבה בעבר - בין שהתחמקו מתשלומו באופן ישיר - כסף שחור שהולבן מאוחר יותר) - ובין שהתחמקו מתשלומו באמצעות תכנוני ומבני מס מתוחכמים. צריך לומר זאת בפה מלא: אחד הדברים השנואים על כולנו הוא לשלם הרבה מסים.
אבל בעוד לרוב האזרחים אין הרבה ברירות מאחר שהם שכירים, הרי שבקרב האלפיון העליון האפשרויות מגוונות ויצירתיות הרבה יותר. הם, מצדם, טוענים שהכל חוקי, ואני טוען שלרשות המסים אין אפשרות ממשית לעקוב אחר תכנוני המס. כשהיא עוקבת ונוצרים עימותים, השקיפות הציבורית היא דלה, כיוון שהתהליכים האזרחיים בענייני מס הם חסויים ורק כשניתן פסק דין, בהנחה שאין פשרה בדרך, הוא גלוי לציבור. אבל בהרבה מקרים הוא אינו מספר את כל התמונה.
הנה דוגמה קטנה: המיליארדר מורי ארקין ניסה להפחית בזמנו את תשלום המסים כתוצאה מהרווח האדיר שעשו הוא, חיים סבן וקרן אייפקס מההשקעה בבזק, עוד בתקופה שהרגולציה הייתה רכה מאוד כלפי החברה. ההליך התגלגל עד לבית המשפט העליון, שפסק נגד ארקין, והוא חויב לשלם עוד 30 מיליון שקל. כאלה מקרים יש לא מעט, אולם לא הרבה מהם גלויים לציבור.
5. אני נוהג דרך קבע לצטט את וורן באפט, המשקיע הגדול בעולם, מתוך ספרו הביוגרפי "כדור השלג": "עושר אינו אלא המחאת זכות למימון פעילויות של אחרים בעתיד", הוא כותב, "מותר לכם להשתמש בכסף הזה כרצונכם. תוכלו לפדותו או לתת אותו לאחרים. אבל הרעיון להעביר עושר מדור לדור כדי שמאות מצאצאיכם יוכלו לשלוט במשאבים של אנשים אחרים רק מפני שהם נולדו מהרחם הנכון - מנוגד בעליל לעקרונות של החברה המריטוקרטית" (שבה בעלי הכוח נבחרים לפי יכולתם ולא לפי עושרם).
התפיסה של באפט ברורה וידועה: מיליארדרים צריכים לתרום חלק גדול מהונם לצדקה בעודם בחיים. לתפיסתו, לא הגיוני להפקיד עושר, כוח והשפעה כה רבים בידי אנשים רק מפני שהיה להם המזל להיוולד למשפחה הנכונה. באפט גם נוהג לבקר את מערכת המס האמריקאית, שנדיבה לעשירים, ואמר בעבר שהוא משלם הרבה פחות מסים מאנשי הצוות שלו, כולל מזכירתו.
אולי מתוך ההבנה הזאת, של תשלום מסים נמוך ביחס לאזרחים מן השורה, צמחה התובנה של הרבה מיליארדים אמריקאים, שהכריזו בעודם בחיים כי מרבית הונם ייתרם לצדקה. כך נהג באפט עצמו, כך עשו גם ביל גייטס, מארק צוקרברג ועוד.
6. צריך גם להבהיר, כדי שלא יובן חלילה אחרת: אחת המטרות של מסי ירושה היא לא להעניש עשירים, לא להעניש מצליחים ולא להעניש יזמים. ובכלל, תאוות בצע שמובילה לצבירת עושר היא לא סימן רע לכלכלה, אלא להפך - היא סימן לבריאות כלכלית. הקפיטליזם בנוי בעיקרו על תאוות בצע, לטוב ולרע. תאוות בצע מעודדת יזמות, מעודדת חדשנות ומעודדת שיפורים לטובת הצרכנים. היא גם מתגמלת יזמים על הכישורים שלהם, הופכת אותם לעשירים כקורח, עושר שהוא בהחלט מדד לגיטימי לתגמול על יזמות והצלחה.
בניגוד מוחלט לאווירה הפופוליסטית שמייצרים כל הארגונים ה"חברתיים", כאילו הצלחה ועושר הן מילים גסות וכאילו אי־שוויון הוא איזשהו חולי חברתי והרסני - הצלחה ועושר הם לגיטימיים בהחלט, והם כמובן יוצרים אי־שוויון. גם המדדים שקובעים שהון של כמה עשרות מיליארדים ברחבי העולם מייצג כך וכך אחוזים (הרוב) של ההון העולמי הם דמגוגיה מזוקקת. המדידה הרלוונטית היא כמה הצליחו הכלכלות החופשיות להוציא אנשים ממעגל עוני ובכמה ההון הזה ממוסה. הבעיה היא לא ביזמות, לא בצבירת עושר וממש לא בהצלחה - נהפוך הוא.
מדינה, כל מדינה, חייבת לעודד יזמים, לעודד כלכלה חופשית ולהפחית רגולציה כדי, בסופו של דבר, לתמוך בצמיחה המשקית ובתעסוקה. אבל, בין זה ובין תשלום מסים או אי־תשלום מסים אין דבר וחצי דבר. ברור שהצלחה יזמית מובילה לצבירת עושר, אבל כשעושר אדיר מנוצל לאי־תשלום מסים - זו כבר בעיה משקית, כי בסופו של דבר הנטל נופל על מעמד הביניים, שמשלם את רוב המסים בישראל.