כמעט 20 שנה חלפו מאז שרוי טקסרה כתב את ספרו החשוב ביותר עד כה: ״הרוב הדמוקרטי המתהווה״. זה היה באמצע הקדנציה הראשונה של ג׳ורג׳ וו. בוש, ושנתיים לפני שבוש הוכיח, כאשר נבחר לכהונה שנייה, שהרוב הדמוקרטי אולי מתהווה אבל עוד לא מנצח. במקביל באו מלחמה בעיראק, ומשבר כלכלי, ושמונה שנים של אובמה, ואז טראמפ. רוב בא, ורוב הלך, הקרחת המבהיקה של טקסרה נעשתה בוהקת יותר, והדמוגרפיה של אמריקה המשיכה להשתנות. יותר היספאנים, פחות לבנים. המחנה הדמוקרטי, שאותו חזה בספר הפוליטי המדובר ביותר של שנת 2002 - גדל וגדל.

לטקסרה יש בלוג, שאולי הגיע הזמן שגם איזה ישראלי יאמץ את הכותרת שלו: ״השמאלן האופטימי״. השבוע כתב בו מאמר שכותרתו ממצה: ״הפגנות - כן, רפורמה במשטרה - כן, ביטול תקציב המשטרה - לא״. הנה, כל תורת דעת הקהל באמריקה על רגל אחת. ההפגנות בעקבות מותו המחריד של ג'ורג' פלויד במינסוטה נמשכות כבר שבועיים. הציבור תומך בהן, אף על פי שלעתים נעשו אלימות. הוא תומך בהן, אף שפה ושם נישאים בהן שלטים של הסתה ושנאה. הוא תומך בהן, כי הוא מבין את הכעס, את חוסר האונים, מבין שבעיית הגזעים באמריקה טרם באה על פתרונה.

הציבור בעד ההפגנות, והוא בעד הצעות לרפורמות במשטרה, שיבטיחו שמקרים כמו זה של פלויד לא יישנו. אבל בדבר אחד הציבור אינו תומך: ביטול המשטרה. ״הרעיון של שלילת תקציב המשטרה״, כתב טקסרה, הדמוקרט, השמאלן, ״הוא רעיון נורא. הוא רעיל פוליטית, והוא מטורף מדינית״. ביותר מהפגנה אחת החלו להתבלט הקריאות לפירוק המשטרה. המחשבה מאחורי הססמה הזאת גורסת שבלי משטרה יהיה טוב יותר. החיכוך ברחוב יפחת, עובדים סוציאליים, פעילים קהילתיים, יפעלו בשכונות ובערים.

המהומות בארה''ב: ניידת משטרה בניו יורק עולה באש (צילום: רויטרס)המהומות בארה''ב: ניידת משטרה בניו יורק עולה באש (צילום: רויטרס)

יש כמה פרופסורים שמוכנים להציג את הרעיון הזה כדבר שיכול לעבוד במציאות. אבל הם מעטים, ולא משכנעים. לא את הציבור הרחב בכל אופן. ומכיוון שכך, כמה מאוהדי ההפגנות, ומפעילי המפלגה הדמוקרטית, מזהים ברעיון הזה סכנה חמורה. אם הציבור ישתכנע שתמיכה בהפגנות פירושה אנרכיה ברחובות, הוא יעבור מחנה. אם הציבור יניח שהמפלגה הדמוקרטית, או מועמדיה, עלולים לקצץ בתקציבי המשטרה, הוא יצביע למפלגה הרפובליקנית.

אין מי שמבין זאת טוב יותר מדונלד טראמפ. הוא ינסה לצבוע את המחנה היריב כולו בצבעי האנרכיה. גם יריבו, ג׳ו ביידן, מבין זאת. אבל משימתו קצת מסובכת יותר. הוא צריך לחדד מסר שמצד אחד לא פוגע במפגינים, לא מכבה את אש ההתלהבות, ומצד שני, לא מחשיד אותו כמי שמוכן לשקול רעיונות רדיקליים כמו פירוק המשטרה.
# # #
בהרבה מובנים, זהו צומת דרכים מעניין למפלגה הדמוקרטית. מועמדה לנשיאות, ביידן, הוא בבסיסו שמרן הרבה יותר ממועמדים קודמים, אבל נאלץ לזוז שמאלה הרבה יותר מקודמיו, כדי להישאר, פחות או יותר, במרכז הקונצנזוס של בוחריה.

אם לתאר את זה בצורה שיטתית: ביידן הוא לא אידיאולוג, ולא פוליטיקאי שמטפס על בריקדות. הוא שורד מחושב במים סוערים, בהטיית הרפסודה שלו בכיוון הזרם, אף פעם לא בראש, ואף פעם לא בזנב. תמיד במרכז. לא מרכז המפה הכללית. מרכז המפה של המפלגה הדמוקרטית. כאשר המפלגה זזה שמאלה, ביידן זז איתה. כאשר המרכז של המפלגה פתאום נמצא במקום שבו פעם היה השמאל, ביידן מוצא את עצמו בפוזיציה לא מוכרת. תדמיתית, הוא הרבה יותר מתון מנשיא כמו אובמה. אבל העמדות שהוא נאלץ להציג היום ממוקמות במקרים רבים משמאל לעמדות שהוצגו על ידי אובמה.

אמון במשטרה לפי גזעאמון במשטרה לפי גזע

אמון במשטרה לפי גיל (באחוזים)אמון במשטרה לפי גיל (באחוזים)

ביל קלינטון, הנשיא הדמוקרטי של שנות ה־90, נבחר במידה רבה משום שהבטיח חוק וסדר, ותמך בהגדלה ובהעצמה של המשטרה. הוא חשב שיותר שוטרים ברחובות זה מה שצריך. גם יורשו הדמוקרטי בבית הלבן, אובמה, חשב כך. הם רצו משטרה טובה יותר - אבל שתהיה משטרה. ובדרך כלל חשבו שטובה יותר פירושה גם גדולה יותר. עוד שוטר ברחוב אין פירושו עוד מעצר, ועוד חיכוך, אלא עוד הרתעה ולכן פחות פשע. בעיקר קלינטון, אבל גם אובמה, עבדו קשה כדי להסיר מהמפלגה הדמוקרטית תדמית שדבקה בה כמפלגה שמאפשרת לפושעים לשגשג. גם קלינטון וגם אובמה ראו כיצד ניו יורק הליברלית בוחרת לראשות העיר את רודולף ג׳וליאני ואת מייקל בלומברג השמרנים - משום שתושביה קצו במכת הפשיעה שנתקלה באדישות ובמחדל בימיהם של ראשי עיר דמוקרטים.

רק זה חסר להם, שאמריקה שוב תחשוש ששלטון דמוקרטי משמעו גאות של פשע. רק זה חסר להם, שבוחרים לבנים בכמה מדינות מפתח יצביעו לטראמפ מפחד האנרכיה, וירעידו את מטוטלת הבחירות. בבחירות 2016, קרוב ל־10% מבוחריו של אובמה ב־2012 עברו לצד של טראמפ וגרמו לו לנצח בבחירות. רובם לבנים, בעלי השכלה נמוכה. בדיוק מי שלא יאהבו את הרעיון של ביטול המשטרה בגלל הפגנות שחורים.
# # #
ב־2020 בערך 10% מבוחרי טראמפ ב־2016 מתכננים להצביע לביידן - כך על פי מחקר מקיף מלפני שבועיים. רובם לבנים, רובם מבוגרים יחסית. גם שמרנים למדי. רוב מוחץ מהם מתנגד לרעיון של תשלום פיצויים לשחורים על עידן העבדות. רוב מוחץ מהם תומך בהצגת עשרת הדיברות במרחב הציבורי. ביידן הוא מועמד אהוד יותר על בוחרים לבנים, מבוגרים ושמרנים מכפי שהייתה הילרי קלינטון. גם המשטרה אהודה יותר על בוחרים לבנים, מבוגרים ושמרנים.

ביידן בונה עליהם שיעזרו לו לנצח את טראמפ. אסור לו לאבד אותם. אבל הוא נזהר שלא לאבד גם את הצעירים. את מאות האלפים הנוהרים לרחובות. הפעילים הנסערים, הלהוטים לקרב, החדורים באנרגיה שיכולה לסחוף את הדמוקרטים בדרך לניצחון. הצעירים הללו לא תמכו בביידן. הם תמכו בברני סנדרס, או באליזבת וורן. הצעירים הללו לא התפעלו מהבחירה בביידן. הם רואים בו מועמד משעמם של פשרה. לכן הוא מחויב להיזהר בהם. לא לתת להם סיבה להכריז גם עליו כעל שריד מאובן של עידן אחר שהגיע זמנו ללכת. כמו המשטרה.

מגזרי אוכלוסייה, תמיכה במפלגותמגזרי אוכלוסייה, תמיכה במפלגות

סטיית תקן

1. מקרה ג'ורג' פלויד והמהומות הוא מאותם מקרים שמזיזים מהר את דעת הקהל. לתנועת בלאק לייבס מטר הייתה לפני שנתיים תדמית שלילית בקרב רוב הבוחרים. לפני שנה היו לה בערך 7% תמיכה. השבוע התקרבה ל־%30. זה קרה בתוך כמה ימים. השאלה היא אם ועד כמה זה יחזיק מעמד. זה תלוי, בין השאר, בעוצמת המסר וברמת הרדיקליות. מה שעלה מהר, יכול גם לרדת די מהר, אם מנהיגי התנועה ישגרו מסרים מבהילים.

2. סקר חדשות 12 על הסיפוח מעניין, כי מסתבר ממנו שכאשר מעמידים סיפוח שבצדו מדינה פלסטינית, הציבור נוטה להתנגד (46%). כלומר, העימות יהיה על המסר. האם מדובר בסיפוח (הציבור בעד) או סיפוח ופלסטין (הציבור נגד). מרחב הגמישות שיותירו האמריקאים לנתניהו בהצגת המהלך הוא שיקבע את עמדת הציבור.

3. אם בני גנץ ינסה לקלקל, יש לו דרך אלגנטית לעשות זאת: דבקות בתוכנית טראמפ - שמשמעה גם סיפוח וגם הסכמה עקרונית למדינה פלסטינית. אבל ספק אם מסר מהסוג הזה, שיפריע לנתניהו עם הקהל שלו, יחזק את גנץ פוליטית עם קהל אחר. מצבו של גנץ מידרדר בסקרים. בקצב השחיקה הזה, עד שיגיע לרוטציה, יהיה ראש ממשלה כמעט בלי בוחרים.

4. כמחצית מהגרמנים לא סבורים שבסיסי צבא אמריקאיים מחזקים את ביטחון גרמניה. רוב הגרמנים גם לא ייצאו למלחמה במקרה שרוסיה תתקוף את אחת מחברות ברית נאט"ו - מה שרוב האמריקאים אומרים שדווקא צריך לעשות. אולי טראמפ קצת צודק כאשר נדמה לו שאמריקה יוצאת פראיירית, ומדלל את הכוחות בגרמניה.

השבוע השתמשנו בנתונים ובציטוטים מתוך The Point של כריס סיליזה, "וושינגטון פוסט", פיו, Five Thirty Eight, רוי טקסרה, Voter Study Group, אפשוט, ערוץ 12 ומדגם