בסופו של דבר האדם הוא האויב הכי גדול של עצמו. זה התיאור הכי טוב לפיטורים של אייל לפידות מחברת שיכון ובינוי. פסיכולוגיה היא חלק מההוויה הכלכלית – והכוונה היא בעיקר למשחקי כבוד, למשחקי אגו, שיש להם חלק גדול מאוד בהחלטות עסקיות. הדבר שהפיל את לפידות זה, כרגיל, ההיבריס. תכונה מאוד נפוצה אצל מנהלים, "מחלה" די מדבקת אצלם. ה"מחלה" עתיקת היומין הזו גורמת למנהלים, פוליטיקאים וגם לעיתונאים להתבלבל לחלוטין.
שיכרון הכוח תמיד מעוור אנשים, לא משנה באיזה תחום הם נמצאים, מסחרר את ראשם וגורם להם לחשוב שהיקום לא יוכל להסתדר בלעדיהם. התופעה הזו חוזרת ותחזור על עצמה בכל פעם שאנשים צוברים עוד ועוד כוח ועוד ועוד כסף. לא צריך כמובן לרחם על איל לפידות, הוא צבר עשרות מיליוני שקלים לפחות במהלך הקריירה, אבל האגו, הו האגו, הכבוד, הו הכבוד.
איל לפידות קנה לעצמו שם של מנהל-על, של יצרן ערך. הקדנציה שלו ב"הפניקס", חברת ביטוח, הייתה טובה מבחינת הביצועים. תדמיות זה עניין מתעתע, הרבה פעמים לא משקפות את המציאות לאשורה והן תוצר של יחסי ציבור. על בסיס התדמית הזו נתי סיידוף, בעל השליטה בשיכון ובינוי, לקח את לפידות לניהול החברה שרכש משרי אריסון והרעיף עליו כל טוב, מעבר לכל פרופורציה, מעבר לכל מידתיות. סיידוף העניק לו חבילת שכר של יותר מ-100 מיליון שקל ב-5 שנים. אני בעד תגמול נדיב למנהלים בצמוד לביצועים, אבל כשחלק גדול מחבילת השכר נבנה על "תדמית", שחלקה הוא תשלום שאיננו תלוי ביצועים – זה איננו בריא.
אנשים רבים שנפגשו את לפידות בשנים האחרונות תיארו אותו כאיש יהיר, לא נחמד, אפילו גס רוח. טוב, בנחמדות לא עושים עסקים, אבל התיאורים כבר גלשו למי שלא מכבד ומזלזל בסביבתו וחושב שאין בלתו. זה מה שהפיל אותו, וזה מה שהוביל את לפידות להתערב בניהולה של כלל ביטוח ולקבל על כך נזיפות בדוח הבודק, שופט העליון לשעבר יורם דנציגר.
כשאנשים נמצאים בשיא כוחם, בשיא השפעתם, רובם בטוחים שעל פיהם יישק דבר. הם מתחילים להשתעשע במחשבה שאי-אפשר בלעדיהם, שכל העסק נברא בצלמם ובדמותם, שההצלחה היא בעיקר הצלחתם האישית וכל האנשים מסביב הם ניצבים במשחק שלהם. השלב הבא זו נטייה לגמד את סביבתם, להשפיל את זולתם. אחר כך הם נוטים לאסוף מסביבם אומרי הן חנפנים, שאינם מסוגלים לחלוק על דעתם והתפקיד שלהם זה לשמש כלהקת המעודדים והמעודדות של ירום הודו. הם מתחילים להתאהב במה שכותבים עליהם בעיתונים – זה השלב הכי גרוע, זה השלב שבו אתה גם מנסה לקנות לך תדמית מצוחצחת בכל מחיר.
הדיווח של שיכון ובינוי על פיטוריו של לפידות היה לקוני: "בישיבת דירקטוריון החברה שהתקיימה אתמול, 16 ביוני 2020, הוחלט על זימונו של מנכ"ל החברה, מר אייל לפידות לשימוע טרם סיום הכהונה, וזאת על רקע מחלוקות בקשר לתפקודו. אם יגיעו הצדדים להבנות יתייתר הליך השימוע".
"מחלוקות בקשר לתפקודו" זה הרבה דברים, מהתנהלות אישית ועד התנהלות עסקית או גם וגם. המשפט החשוב מבחינת לפידות הוא "אם יגיעו הצדדים להבנות יתייתר הליך השימוע". המשמעות היא שעכשיו יתנהל מו"מ על היקף הפיצוי. לפידות החל לכהן בתפקידו ב-2 ליוני 2019, כלומר הספיק לעבוד כשנה בחברה. בשנת 2019 עלות שכרו עמדה על כ-24 מיליון שקל, מתוכם כ-6.5 במזומן, שכר ומענק והשאר בתגמול הוני תיאורטי. שכרו החודשי עומד על כ-245 אלף שקל ברוטו, בלי כל התנאים מסביב של מענקים ואופציות. במקרה של סיום תפקידו הוא יקבל 6 חודשי הסתגלות וכל הזכויות שצבר בקשר למענקים ואופציות. עכשיו יתנהל מו"מ ל"הבנות", במסגרת ההבנות הללו יתייתר השימוע אבל הפיצוי לכך בוא יבוא.
אפשר לומר זאת כך: בתקופת הכהונה הקצרה שלו, שנה בלבד, לפידות עשה סיבוב יפה מאוד של 10 מיליון שקל, לפחות, והדברים יתבררו כשהצדדים יגיעו להבנות ויפרסמו אותן בדיווח לבורסה. אומרים שאין כמו כסף טוב לפצות על הרגשה רעה. במקרה של לפידות, אני לא בטוח שזה נכון: שום כסף טוב לא מסוגל לפצות על אגו כזה גדול.