"שיפה ושונה תהא השנה אשר מתחילה לה היום", אנו מזמרים בכל ערב שנה חדשה מאז שחיברה נעמי שמר את הפזמון הקליט הזה. למה אני נופל עליכם עם שירי החג הבא, שרחוק מאיתנו מרחק של כמעט שלושה חודשים לוהטים ולחים? בדיוק בגלל השורה ההיא שמייחלת לשינוי. אותו שינוי מתמשך שהוא סיפור חייהם של האדם ושל החברה האנושית משחר היותם.
כשאנחנו ילדים אנו רוצים להיות גדולים. כל רמז להיותנו "קטנים" מעליב אותנו. הרדיפה הזאת אחרי השינוי לטובה ממשיכה איתנו גם בשנים הבאות: התיכוניסט מקנא בחייל; החייל בסטודנט; הסטודנט בבוגר האוניברסיטה; הקרייריסט הצעיר בוותיק והבכיר ממנו; וכך הלאה. הרווקים מייחלים לשינוי בדמות זוגיות, הנשואים כמהים לריגוש שברווקות - וכולם ביחד מקווים לטוב.
התקווה לשינוי אינה חסרת בסיס היסטורי, שכן למרות שיהוקים היסטוריים טבולים בדם באמצע תהליך הקדמה שעובר על האנושות, הרי שהחיים הולכים ומשתפרים: אנחנו חיים יותר, בריאים יותר, סובלים פחות מאלימות וממלחמות, ונהנים ממנעמי חיים שבדורות קודמים היו שמורים רק לבני אצולה, כמו חופשות, מסעדות, טכנולוגיה שעומדת לשירותנו, חירות מינית ועוד.
כוחות פרוגרסיביים מזוהים לרוב עם ליברליות חילונית נאורה. אחד מעיקרי אותה נאורות הוא שיח חופשי, שבמהלכו מוחלפות דעות ומתנהל דיון ציבורי פתוח, ששיאו האזרחי הוא בבחירות. הבחירות הן המצאה פרוגרסיבית נהדרת, שבעיקרון לא הייתה מוכרת לאדם עד לפני הרף עין היסטורי, ואילו עתה מאפשרת לו להיות הריבון ולא הנתין.
מאז מלחמת העולם השנייה רוו הכוחות הפרוגרסיביים נחת. הדמוקרטיה, שלא הייתה באה לעולם בלעדיהם, הפנימה את לקחי המלחמה ההיא ועודדה פלורליזם, ליברליות, חילוניות ופמיניזם. אבל בשנים האחרונות משהו השתבש לרעת הפרוגרסיביים - לא רק בפריזמה הישראלית הצרה של קואליציית ימין־דתיים, אלא גם בעולם הגדול.
אם ברק אובמה היה נער הפוסטר של הפנטזיה הליברלית הגדולה, הרי שעתה, ממזרח למערב - מארצות הברית ועד לפיליפינים ומאנגליה ועד להונגריה - אנו חוזים בהנהגות שמבטאות את ההפך הגמור. הדמוקרטיה, הביטוי המובהק ביותר של השאיפה להתקדמות מתמדת, נכבשה בידי השמרנים.
מה לדעתכם עשו הפרוגרסיביים? בצר להם ומאחר שאינם יכולים עוד להשפיע על ההווה כדי לעצב את העתיד, הם עברו לטקטיקה שמרנית פר אקסלנס. ברגע שהבינו שאלוהים חזק יותר מיובל נח הררי - והוא מקשה את לב הציבור המסורתי שמסרב לראות את האור בקצה המנהרה הליברלית - הם עברו לבלימת השינויים באמצעות העמדת הרשות השופטת המקומית מחוץ לכללי המשחק.
למען הסר ספק: בהיותי חילוני־ליברלי, אני תומך ביותר מ־90% מפסיקות בג"ץ. תומך, ועדיין מבין את הזעם של מי שבחר אחרת ומתמודד עם וטו אחרי וטו של הרשות השופטת. כל עוד המאבק היה על עצמאות מערכת המשפט (ביטוי מכובס לרצון של אנשים משכילים לנתק אותה מהשפעת ההמון), עוד שרדתי בשורות מה שמכונה פה "שמאל", אבל אז הפכו חבריי למחנה את הדמוקרטיה ממטרה לאמצעי.
כאשר היא אינה משרתת את הפרוגרסיה, על פי פרשנותם, הם נזכרים בהיטלר "שנבחר באופן דמוקרטי" (לא נכון עובדתית, אבל דווקא משום כך תקנות לשעת חירום מפחידות אותי הרבה יותר מתבוסה בקלפי).
בשלב הבא פנו הכוחות הפרוגרסיביים לפרוק את התסכול על העבר: פסל של צ'רצ'יל, האיש שהציל את העולם משעבוד לרודנות הגרועה בהיסטוריה, רוסס בכתובת "גזען". פסלים של מנהיגים אמריקאים נעלמים מהמרחב הציבורי רק מפני שהחזיקו פעם (כמו כולם) בעבדים.
הבעיה היא לא רק בכך שכמעט כל מנהיג (אפילו ליברלי לתקופתו) שנשלוף מההקשרים התרבותיים של זמנו ונבחן אותו מתחת למיקרוסקופ הפי־סי, יהפוך לנקודה על הציר שבין מיזוגן או הומופוב לגזען. הניסיון להשפיע על העתיד באמצעות שינוי העבר הוא מעשה אורווליאני.
כאשר הניסיון הזה מתבצע דווקא על ידי אלה שבמקור הזדעזעו מהחזיונות האפוקליפטיים של "1984", הוא מזכיר יותר יצירה אורווליאנית אחרת: "חוות החיות", שבה המהפכנים פונים עורף למהפכה כדי לשמר את מעמדם העליון. בתרגום חופשי לאחוס"לית: מה שווה הדמוקרטיה אם איננו יכולים לשלוט בה?
מגיפת הקורונה, שפגיעתה הסביבתית רעה עשרות מונים מפוטנציאל ההרס הבריאותי שלה, הבהירה לנו שגם ברמה העולמית לא כל שינוי הוא בהכרח לטובה. התקווה לשינוי ("שיפה וטובה תהא השנה") הפכה לחשש מפניו עוטות המסיכה של העתיד.
והמסקנה מכל אלה, לדידי, היא אחת: על המצב הפוליטי בישראל (קל וחומר בעולם) כנראה שאיבדתי את ההשפעה שלי. אדרבא - ילך השלטון בדרכו והלוואי שאני אתבדה ושהוא יצליח. אין בי שום תאווה לומר בעתיד "אמרתי לכם". לפיכך אני מנסה לעשות לפחות את הבחירות הנכונות בחיי כדי שהשינויים שיבואו עליהם יהיו לטובה. או במילים אחרות, לשמור על התפוח, הדבש והשושנה שפרחה בגינת הבית הראשון של השיר ההוא. השינוי המיוחל יכול לחכות.