ממשלת האיקאה: ככלל, בדמוקרטיה הממשלה היא מוצר צריכה בסיסי עבור האזרחים. בלעדיה תהיה אנרכיה. אצלנו, הממשלה הדו־ראשית והמנופחת, שמתקשה לצאת לדרך, היא "ממשלת אין ברירה", שנולדה לאחר שהציבור התעקש שלא להכריע במשך שלוש מערכות בחירות רצופות.
הממשלה הזאת מתנהלת תוך חשדנות רבה משני הצדדים, ובעיקר מהצד של כחול לבן כלפי נתניהו (שרכש זאת ביושר). השבוע החלו הוא ואנשיו לפזר באוויר ספריי בריח חריף של בחירות. אני בספק אם נתניהו אכן חפץ בכך, אבל אני בטוח שהוא רוצה להרתיע, לתרגל ולהפוך את גנץ לעוד שר ממושמע וצייתן (ואם אפשר, גם נהנתן וחולה מכוניות וסממני שררה).
נתניהו וחלק מחברי סיעתו טרם הפנימו לחלוטין את משמעות הממשלה הפריטטית. הוא לא הפנים ששרי התקשורת והמדע, למשל, ממנים לפתע לתפקידים ברשות השניה את מי שהם רוצים, ללא אישור מבלפור, והוא מתפלץ למראהו של גנץ מגיע כראש ממשלה חליפי לביקור רשמי במשרד המשפטים, מתקבל שם על ידי השר אבי ניסנקורן והיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, ועוד מגבה את אנשי הפרקליטות. האמת היא שגם אנחנו יכולים לשפשף עיניים בתדהמה.
לצד החששות, החרדות והחשדות, בסביבת נתניהו מעודדים מהתחזקותו בסקרים ומהצניחה של כחול לבן, ובעיקר מהסקרים המלמדים שישראלים רבים מאמינים כי אכן "תפרו לו תיק". כל אלה הם בהחלט הישג עצום של נתניהו, עם תרומה לא מבוטלת של כחול לבן בדמות שורת שגיאות ו"מחלות ילדות" שאפיינו את המפלגה הזאת לפני ותוך כדי כניסתה לממשלה, לצד הישגיה הלא מבוטלים.
עם חומרי הבסיס הללו נתניהו מנסה להגדיר ולעצב את "גבולות הגזרה" בממשלה, לשפר את מצבו בתוך ההסכם ולרשום הישגים נוספים בעיקר בתחום החשוב והבוער לו - מעמדו המשפטי.
מה שאנחנו מקבלים הוא מעין משחק כדורמים, שבו מנסים נתניהו וגנץ להיצמד לרצונותיהם, להדליף ולתדרך, ומעל המים הם "נלחמים בקורונה" ועוסקים בחיזוק הברגים של "ממשלת האיקאה" מדי בוקר ומדי ערב, כדי שלא תתפרק רגע אחד לפני שמישהו מהם באמת מתכוון לכך.
"בגלל חירבה אחת בחברון"
נזכרתי השבוע באמירה של שר הביטחון לשעבר יצחק מרדכי בממשלת נתניהו הראשונה, שהדהדה בכותרות ענק בארץ ובעולם. היא נאמרה במהלך עוד עימות בין השניים, שבמרכזו עמד הפער בין החזון, המורשת ונחלת האבות לבין הצורך לשמר את הביטחון ואת היציבות. ״לא אפוצץ את המזרח התיכון בגלל חירבה אחת בחברון״, טען אז מרדכי, וזכה להסכמתם של רוב השרים. הוא כמובן צדק, נתניהו נותר ללא החירבה בחברון, ואנחנו נותרנו עם היציבות (ותאמינו לי שבמרדכי יש יותר מחויבות לישראל, למורשת וליהדות מאשר ברבים וטובים שבינינו).
נזכרתי בדברים הללו נוכח אין ספור הפגישות שמקיימים בימים אלה נתניהו והשגריר האמריקאי דיוויד פרידמן עם גנץ וגבי אשכנזי במטרה לנסות להגיע להסכמה על הסיפוח, מעמדו והיקפו. אני נמנה עם אלה שסבורים שהמחויבות העליונה של גנץ ואשכנזי צריכה להיות לביטחון ישראל, לאינטרסים הלאומיים האזוריים והבינלאומיים שלנו, ובעיקר למה שיהיה טוב לילדינו ונכדינו - ולא למורשתו של נתניהו.
ראשי כחול לבן אכן הביעו תמיכה במתווה טראמפ והודיעו כי הם רואים בתוכנית הזדמנות, אבל השאלה היא איך ליישמו, מתי ובאיזו דרך, והאם השלבים הראשונים של יישומה יזרעו בפלסטינים תקווה לעתיד אחר או ייאוש גדול.
רוב הציבור הישראלי שקוע בימים הללו בחרדה מחזרתה של הקורונה, ובחרדה גדולה עוד יותר נוכח המצב הכלכלי ושוק התעסוקה. סוגיית הסיפוח נשמעת לו כמו "חדשות חוץ", לא מעניינת ולא רלוונטית. ולמרות זאת, ואף שמדובר במהלך הצהרתי בלבד ושהחלת החוק על ההתיישבות ביש"ע לא תמנע מממשלה כלשהי קיום מו"מ על פינוי יישובים (כשם שעשה נתניהו עצמו במו"מ על הגולן) - המהלך עלול להיות הרה אסון מבחינת ישראל. אדרבא, תמורת מהלך הצהרתי - תנו מהלך הצהרתי דומה ולא משמעותי לפלסטינים. לקחת מתוכנית טראמפ את הדובדבן באורח חד־צדדי ולהותיר את הפלסטינים עם דם, יזע ודמעות לא יתרום דבר, לא לנו, לא למורשת הימין ולא למפעל ההתיישבות.
לפני כחודשיים נסעתי בלילה לאורך הכביש בין צומת תפוח לפסגות בואכה ירושלים. לאחר שנים שראיתי את האזור הזה מהאוויר, נסעתי הפעם ברכב והבנתי מיד את גודל ההישג ואת עוצמת החזון, הפיתוח והבנייה של המתנחלים. לכל ממשלה יהיה קושי עצום לבצע הסדרים טריטוריאליים בשטח הזה, ודווקא בשל כך, סיפוח חד־צדדי שלא מוסיף דבר הוא נזק מיותר לכל הצדדים. לכחול לבן יש הזדמנות לבדל את עצמה מחזון ה״ריבונות מלאה עכשיו", גם אם ישרת הדבר את נתניהו - שלדעתי חפץ בסיפוח הזה בדיוק כמוני.
חוששים מהסלמה
רקטה אחת פשוטה לטווח קצר שנורתה מעזה ונפלה בשטח פתוח עוררה השבוע הדף בתקשורת, ואפילו גרמה לי להקיץ שעה אחת מוקדם יותר לטובת אולפן הבוקר של קשת.
הירי הזה בא לאחר תקופה של שקט בעידן הקורונה, שאפשר לחיטה בנגב להזהיב ולהיקצר ברינה. צה"ל הגיב כמובן במידה, אבל במקום שאבלבל לכם את המוח על האירוע הזה, הנה בתמצית מה שאומרים באמ"ן ובפיקוד הדרום: חמאס ברצועה עדיין מעוניין בחתירה להסדרה וחושש מהסלמה, אך שלושה עניינים מערערים על ההיגיון הזה: הראשון הוא החלת החוק ביו"ש. חמאס יעדיף להצית את הגדה ולא לספוג אש ברצועה, אבל ייתכן שיהיה עליו לחץ מהציבור העזתי להגיב ולהזדהות. ייתכן גם כי ארגונים סוררים יירו או יפריחו בלוני נפץ, וחמאס יתקשה לבלום אותם.
המערער השני - המצב הכלכלי: כעת יש ברצועה 50% אבטלה, הרשות מקצצת בתקציב, והכסף הקטארי מתעכב באופן מטריד, שעלול להביא להתפרצות כדי לקבל תשומת לב (וכסף). והמערער השלישי - הג'יהאד האסלאמי, שנותר הנפץ המרכזי בהיותו ארגון טרור שלא צריך שום סיבה כדי להוציא פיגוע נגד ישראל. בינתיים חמאס מורתע, הגיוני ומאופק, אבל ישראל, כמו תמיד, עוקבת בערנות.
ממשיכים להתאמן
הטעות המרכזית של מכבי תל אביב הייתה אי־השעייתם של שני הכדורגלנים החשודים בקיום יחסים אסורים עם קטינות "בהסכמה" בו ברגע שבו צפה הפרשה. ההשעיה נעשתה באיחור של 72 שעות, ושידרה שבמועדון לא מבינים את החשיבות הציבורית של המהלך ואת העובדה ששחקני כדורגל נמצאים תחת זכוכית מגדלת, ושמחיר השגיאה שלהם גבוה יותר.
הרי לא ייתכן שלאחר פתיחת חקירה בחשדות חמורים שכאלה השחקנים יופיעו לאימון כמו מאומה לא קרה. אינני יודע מה תעלה החקירה, אבל אין כאן רק עניין פלילי, אלא גם עניין ציבורי שמן הראוי שיטופל אף הוא כנדרש.
אני מרחם על הילדים של היום
הפרידה מסופרת הילדים המיתולוגית תמר בורנשטיין־לזר, האמא של "קופיקו", זרקה אותי באחת לשנות ילדותי ולספרייה הציבורית ביד אליהו. פקדתי אותה פעמיים ביום: בצהריים כאשר לקחתי ספר, שאותו קראתי במהירות, ושוב בערב לפני הסגירה, כדי שיהיה מה לקרוא לפני השינה. לא היו אז טלוויזיה, מחשב וסלולרי, וזה היה מצוין.
לפעמים אני מרחם על הילדים של היום, שיש להם את כל אלה אבל אין להם את צ'יפופו ואת קופיקו, את דנידין ואת חסמבה, ובטח שלא את שרה גיבורת ניל"י של דבורה עומר ואת אנשי בראשית של אליעזר שמאלי, שסללו לי את הדרך לקיבוץ, למערכת הביטחון, לאהבת הארץ ולכתיבה.