החודש שחלף מאז שנכנס בני גנץ לתפקיד כשר הביטחון הוא תקופת זמן קצרה מכדי לשפוט את פועלו, אבל אפשר כבר להתרשם ממנו. נראה שגנץ לא מסתער על התפקיד, ונוכחותו בקריה בתל אביב מורגשת באופן חלקי. לתפקד מנכ"ל משרד הביטחון מינה השר החדש את אמיר אשל, מפקד חיל האוויר לשעבר. אשל, איש דומיננטי, צפוי להיות דמות מרכזית במערכת הביטחון, מי שאמון על נושא התקציב ואחראי על השיח עם משרד האוצר בנוגע לתוכנית הרב־שנתית.  

בממשלה החדשה נקבע תפקיד חדש של שר נוסף במשרד הביטחון, שאותו ימלא מיכאל ביטון. הוא יעסוק בנושאים חברתיים ואזרחיים שתחת אחריות המשרד. כל אלה יורדים מהעומס שהוא חלק בלתי נפרד מהתפקיד התובעני הזה, ועדיין למדינת ישראל דרוש שר ביטחון במשרה מלאה.

עד עכשיו גנץ משדר שלפני הכל הוא ראש הממשלה החליפי. שלתפקיד הזה יש חשיבות, ועצם כוחו בכך שהוא מוציא אל הפועל את תפיסת הממשלה השוויונית, שלכאורה הופכת אותו ואת וחברי סיעתו לשותפים מלאים בקבלת ההחלטות של ראש הממשלה בנימין נתניהו ומגבילים את כוחו.

אנשיו של גנץ סבורים שכמעט כל החלטה של ראש הממשלה מחייבת הסכמה מלאה של שרי כחול לבן והשותפות שלה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי למשל בקבלת ההחלטות בקבינט הקורונה. לדבריהם, התפקיד מצדיק את קיום המערכת התומכת של לשכה ובעלי תפקידים וגם את הקשב והזמן שמשקיע גנץ בביצור מעמדו.

מהרגע הראשון התעקש גנץ על הצגתו כראש הממשלה החליפי ורק אחר כך כשר ביטחון. זה לא עניין של סמנטיקה - זו המהות כפי שבאה לידי ביטוי גם בתפיסת העבודה והתפקיד. דיונים ושיחות תיאום שנעשות עם שרים אחרים מנוסחים אחר כך בהודעות שיוצאות מלשכתו כאילו יש לו סמכות כלפי השרים, כחלק מתפקידו כראש הממשלה החליפי.

אם זה המצב ודרישות התפקיד תובעניות, חשובות ומורכבות, נשאלת השאלה מדוע גנץ לקח על עצמו גם את תפקיד שר הביטחון ולא הותיר אותו בידי גבי אשכנזי, למשל. התשובה כנראה מורכבת מסיבות פוליטיות, גם בכחול לבן עצמה, ומסיבות של מעמד ויוקרה של מי שמחזיק בתפקיד השני בחשיבותו בממשלה לאחר ראש הממשלה. במשחק הפוליטי זה כמובן לגיטימי, אבל הוא נושא מחיר גבוה.

לתפיסת סביבתו הקרובה, לא מדובר בבניית מעמדו של גנץ לקראת היום שבו ייכנס לתפקיד ראש הממשלה, אלא בצרכים בסיסיים הנדרשים למימוש ההסכם הקואליציוני. אבל גנץ לא שותף בסדר היום של ישראל, פסע לקראת הסיפוח, ונמצא בעמדה של מי שמגיב על הקביעות של נתניהו.

ישנם אולי יתרונות גדולים לכך שהרמטכ"ל לשעבר יכהן בתפקיד שר הביטחון. זה נראה כמעט כמו מהלך מובן מאליו הודות להיכרות האינטימית עם מערכת הביטחון, הידע המקצועי והניסיון בניהול מערכת צבאית.

אולם גם חסרונות יש, במיוחד שזה התפקיד הראשון של בני גנץ. למשל חוסר הניסיון בפוליטיקה הישראלית ובעבודה הפרלמנטרית, וכן מעורבות יתר בנושאים צבאיים, שעשויה להפוך את שר הביטחון לסוג של רמטכ"ל־על, והחשש מגיבוי כמעט אוטומטי לעמדות הצבא בנושאים שונים, גם במקרים שבהם רצוי שתהיה עין מבקרת על הצבא, על תוכניותיו והתנהלותו.

אביב כוכבי, בני גנץ (צילום: דובר צה''ל)אביב כוכבי, בני גנץ (צילום: דובר צה''ל)

עד השלב הזה ראש הממשלה ושרי הקבינט לא דרשו מהצבא להציג את המשמעויות הביטחוניות של "עסקת המאה". לפחות באופן פומבי שר הביטחון לא דפק על השולחן של נתניהו בדרישה להיות שותף לתהליך. הוא גם לא דרש שתתבצע עבודה מטה מסודרת לניתוח ההזדמנויות והאיומים שעומדים בבסיס התוכנית.

כרגע ההערכות בדרג הפוליטי הן שההכרזה תהיה בבחינת הצהרת כוונות כללית ולא תוכנית מפורטת לביצוע. ובכל זאת, את נוסח ההצהרה ותוכנה יקבע נתניהו לבדו, ובכך יעצב את גבולות הגזרה שעשויים להשפיע על המצב בשטח. במצב העניינים הזה לא בטוח שגנץ קורא נכון את המפה. הסקרים מצביעים על מגמת הישחקות דרמטית של מעמדו הציבורי וכוחו הפוליטי, ונראה כי משבר קואליציוני חריף הוא רק עניין של זמן.

אין בדברים אלו כדי לטעון ששר הביטחון אינו עוסק בנושאים הביטחוניים שעל הפרק. הוא קיים בשבועות האחרונים דיוני עומק עם צמרת הצבא על ההיערכות להסלמה אפשרית ביהודה ושומרון ועל המצב בדרום ובצפון, והתוכנית הרב־שנתית הוצגה לו. אנשיו טוענים שאת הדברים האלה הוא עושה בשקט. שהוא יכול היה למנף כל ביקור בצבא להצהרות ולתדרוכים בתקשורת, אבל זו אינה דרכו.

אפשר לקבל את האמירה הזו, אבל לא ניתן להימנע מהתחושה שקיימת גם בקרב אנשי צבא רבים, שלקומה ה־14 במגדל משרד הביטחון, מול לשכת הרמטכ"ל, לא נכנס שר ביטחון במשרה המלאה.

אחרי שנים של פריחה ביחסים בין משרד הביטחון למשרד האוצר, והסכמות נדירות שאפשרו שקט תעשייתי ויציבות תקציבית, הגיע המשבר הכלכלי וטרף את הקלפים. אף שהתוכנית הרב־שנתית של הרמטכ"ל אביב כוכבי עדיין לא אושרה על ידי הממשלה ולא נמצא לה תקציב, מבחינת הצבא היא כבר יצאה לדרך. גנץ סבור שבבסיסה התוכנית טובה, רק נדרש לעשות לה התאמות לנוכח המצב הכלכלי.

אם תאושר, זאת לאחר מאבקים הצפויים עם האוצר, מדובר בתהליך של חצי שנה לפחות, שהרי עדיין לא ברור מתי יאושר תקציב הממשלה לשנה הבאה. בשלב הזה משרדי הביטחון והאוצר אפילו לא נמצאים בשלב הגישושים. תפקיד שר הביטחון לא יהיה רק לעמוד בחזית המאבק הפוליטי מול האוצר, עליו גם להיות גורם מבקר הבוחן אם השינויים והכיוונים האסטרטגיים החדשים של הצבא נכונים.

עליו לבחון בצורה מעמיקה את כשירות הצבא למלחמה הבאה, את התוכניות האופרטיביות של צה"ל בגזרות הלחימה השונות. הוא צריך לבדוק מה מצב כשירות מערך המילואים, לנוכח טענות קשות שנשמעות בעניין מצד בכירים בצבא. גם סוגיות מודל השירות של צבא העם ובחינת השינוי הנדרש בו עומדות לפתחו של גנץ. אתגרים גדולים ומשמעותיים, עוד לפני אפשרות של הסלמה ביטחונית באחת מהגזרות. שר הביטחון, הרמטכ"ל ובכירי הצבא יימדדו קודם כל לפי איכות הביצועים והמוכנות של צה"ל, לכל אתגר שלא יהיה.

זוהי כאמור תקופה שמחייבת שנושא התפקיד יהיה קודם כל שר הביטחון ורק לאחר מכן ראש ממשלה חליפי, או בעל תפקיד אחר שנתפר למטרה פוליטית ומעורר שאלות רבות לגבי הצורך בו ובמנגנון המסורבל שלו.
 
tguvot@maariv.co.il