שלוש פעמים צפיתי בראיון עם אנואר גרגאש, שר המדינה לענייני חוץ של איחוד האמירויות, ובכל צפייה גיליתי שכבה נוספת. הבכיר מאבו דאבי, בשליחות אדוניו, השמיע באוזני ישראל מלים שהיא מייחלת להן כבר עשרות שנים. היה זה אירוע ראוי לציון לא מסיבה זו בלבד, אלא בגלל מלאכת המחשבת הדיפלומטית שניכרה בו. הראיון, ששודר ביום שלישי השבוע, הוא תוצר של יוזמתיות מדינית וחכמת שבט. דף מסרים עשוי היטב, שנועד להניב להוגיו צרור רווחים - מאבו דאבי, דרך רמאללה וירושלים, ועד שיאו בוושינגטון.

"אפשר שיהיו לי מחלוקות פוליטיות עם ישראל, ובו בזמן אנסה ליישב את הפערים עמה?" שאל הבכיר האמירותי ומיד  ענה, "אני חושב שאפשר, וזה באופן עקרוני מה שקורה". 

כמה פעמים חזר גרגאש על הרעיון הזה. רעיון פשוט ותמציתי, שניתן לזקק אותו אף יותר. אפשר, הוא אמר, להיות בסכסוך עם ישראל, ועדיין לדבר איתה. זאת ועוד, הוא הסביר. רק אם נדבר, קיים סיכוי שהסכסוך ייפתר. זהו בתמצית עיקר המסר, ועתה לחדשות בהרחבה. 

ביום שישי שעבר התפרסם בידיעות אחרונות מאמר פרי עטו של יוסף עותייבה, שגריר איחוד האמירויות בוושינגטון. אין זה דבר רגיל שבכיר ערבי יפרסם מאמר בעיתון ישראלי, שבו יקרא לישראל לחמם את היחסים עם ארצו, אף בלי שתיסוג מהשטחים ותחלק את ירושלים. לעותייבה, הדיפלומט מספר 1 של אבו דאבי מעבר לים, היתה מטרה בפרסום הזה. אותה מטרה שהיתה לשר שלו בראיון השבוע. להניא את בנימין נתניהו מתכנית הסיפוח. לשם כך הניחו שניהם בפני ישראל הצעה קוסמת. ותרו על הסיפוח, ואנחנו נשדרג את היחסים. שדרוג ניכר לעין, שממנו ייהנו גם העמים, לא מהסוג החשאי. 

חלפו ארבעה ימים, וביום שלישי השבוע הופיע אנואר גרגאש לראיון איתו, ואף לקח את דברי עותייבה כמה צעדים קדימה. "כשיש מגעים וערוצי תקשורת פתוחים, זה יביא תוצאות טובות יותר לנו ולישראלים", המשיך ואמר, "בניית חומות וחסימה של ערוצי מגע יסלימו את המשבר הישראלי-פלסטיני". לדבריו, אם אחרי שנים של ליבון הבעיות בצורה מאוד מסוימת, לא נרשמו תוצאות, "ברור כי משהו נעשה בצורה בלתי נכונה". הוא קרא להפסיק לעשות דמוניזציה זה לזה, ולחיות עם "הפערים הפוליטיים", ככל מקום אחר בעולם, שבו מתקיים סכסוך דתי, גזעי או טריטוריאלי. מעולם לא כינה מדינאי ערבי את הסכסוך הישראלי-פלסטיני "פערים פוליטיים". זו לשון שגורה בפי כמה ישראלים, ובמיוחד בפיהם של יועצי הבית הלבן.

אנואר גרגאש. צילום: KARIM SAHIB/AFP via Gettyאנואר גרגאש. צילום: KARIM SAHIB/AFP via Getty

חולשת סעודיה

שר המדינה אנואר גרגאש הוא דיפלומט משופשף, דובר אנגלית שוטפת, שנרכשה באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה, המוסד שבו עשה את הדוקטורט במדעי המדינה. את הראיון (באמצעות הזום) העניק לג'ייסון אייזקסון, מראשי הוועד היהודי-אמריקני, ארגון יהודי פעלתן שמרכזו בניו יורק. אוסף הרעיונות שהשמיע נוסח היטב מראש, כמו לפי הספר. תראו את המצרים, ציין, באמצעות משא ומתן, הם השיגו מישראל מטרות רבות. אחר כך דיבר בגנותה של הקיצוניות הדתית. היא הורסת אותנו ובולמת צמיחה, אמר. הוא שיבח את הסובלנות וניכס אותה לארצו, כאחד הערכים שעליהם היא מושתתת. "מה שהיה אפשרי ב-1948, היה קשה מאוד להשיג ב-1967", הזכיר לכולנו את עגלת הזמן, "ומה שהיה ניתן להשיג ב-67', קשה היה מאוד להשגה בשנות השמונים. מה שהתאפשר בשנות השמונים, קשה מאוד להשיג כיום". 

אבל מה שנראה כמתקפה הסברתית על ירושלים, הוא המטרה המשנית של גרגאש, עותייבה ושולחיהם. יש להם מטרה חשובה יותר, שהסתתרה בין השורות. להתקרב לבית הלבן ולקנות את לבו של טראמפ. זה מה שעומד מאחורי הבליץ הפרו ישראלי שיזמו. מן המטוס שנחת בנתב"ג בגלוי, בטיסה ישירה משם, דרך המאמר של שגרירם בארה"ב, ועד לראיון המוקפד של שר המדינה גרגאש. כולם נועדו בראש ובראשונה לשרת את מאמצי ההתקרבות לוושינגטון. 

בהתבטאויות של הבכירים האמירותיים אפשר לזהות בבירור מסרים שמקורם בבית הלבן. יועציו של טראמפ למזרח התיכון, ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט, הרבו לדבר על סובלנות דתית וקבלת האחר, על חשיבות המאבק העולמי בקיצוניות ועל פוטנציאל הצמיחה הכלכלית אצל הפלסטינים. אנשי טראמפ אף זלזלו בפומבי בקודמיהם, שכשלו בהשגת שלום. את הרעיונות הללו הקפידו עותייבה וגרגאש לשזור בדבריהם. 

מדוע לקרוץ לישראל דווקא עכשיו? אחת הסיבות העיקריות לכך היא חולשתה של השכנה האם סעודיה. לאורך עשורים היו הסעודים כתובתם הראשונה של האמריקנים במפרץ. בשנים האחרונות חל ריחוק ביניהן. אמריקה מצאה חלופה לנפט הסעודי, ולראשונה זה שבעים שנה, חשה כי איננה תלויה עוד בגחמותיה של ריאד לצרכי האנרגיה שלה. מזגו הילדותי של האיש החזק בסעודיה, יורש העצר מוחמד בן סלמאן, כירסם ברצינותה. ואז בא משבר הקורונה, הפחית את מחירי הנפט, והחליש מאוד את מכונת המזומנים הסעודית. ריאד של היום היא ממלכה מוכה, השקועה במשבר מדיני, פיננסי, חברתי ודיפלומטי.

אבו דאבי, ארכיון. צילום: KARIM SAHIB/AFP via Getty Imagesאבו דאבי, ארכיון. צילום: KARIM SAHIB/AFP via Getty Images

איחוד האמירויות זיהתה היטב את ההזדמנות לתפוס מקום כמבוגר האחראי. קירבה לאמריקנים היא פוליסת ביטוח במאבק הקיומי של המשטרים הללו. בכוחה של ארה"ב לספק להם הגנה, נשק מתקדם ותמיכה בינלאומית. ישראל היא חולייה חשובה בדרך לשם. ברצותך דבר מה מוושינגטון, למשל אמצעי לוחמה מתקדמים, לך לירושלים. כאשר מדינה ערבית רוצה מערכת נשק מתקדמת, היא תסיט את כל המכשולים הקטנים הצידה. אם המחיר הוא חימום יחסים עם ישראל על חשבון הפלסטינים, אין מנוס. הפלסטינים ייאלצו לבלוע את הצפרדע.  

עולם חדש

ולמרות כל זאת, מרגע שהופרחה לאוויר, ההצעה של איחוד האמירויות לחמם יחסים עם ישראל איננה תרגיל. הם מוכנים לממש אותה. זו פוליטיקה חדשה, מהזן שישראל איננה מכירה. מדינאות שלא התאפשרה בימי סדאם, קדאפי, אסד ומובארק, תומכיו הגדולים של העם הפלסטיני, אבל היא אפשרית היום. סגנון שונה מן הכתף הקרה שהגתה קהיר, ומן הפרצוף החמוץ של רבת עמון, הנאנקת תחת רחוב זועם. אבו דאבי באה בזאת ובגלוי, בראש מורם, ומניחה בפני ישראל הסכם שלום מינוס. הצעתם אינה מותנית בהסדר קבע עם הפלסטינים או בנסיגה מקברי אבות, אלא בוויתור על יוזמת הסיפוח, השברירית ממילא. והיא איננה מלווה באיומים או הפעלת כוח. להיפך.

לא במהרה נשטוף, אנו הישראלים, את רחובות דובאיי, בירת העסקים שלהם. איחוד האמירויות לא תיתן הסכם שלום מלא, כולל חילופי שגרירים, כל עוד לא ייחתם הסדר מדיני שיתקבל על ידי הפלסטינים כמעשה צודק. אבל הסכמי שלום חוזיים, כמו אלה שנחתמו עם ירדן ומצרים, הם ממילא עולם האתמול. בעולם של היום, את השלום קובעת המציאות, ולא  האות המתה. הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל.