מיד יבואו הסברים והסתייגויות מתחייבות. באמת מתחייבות. אבל לפניהן, כדאי בכל זאת להתחיל בכותרת. אילו הבחירות באמריקה היו נערכות היום, ואם הסקרים מדייקים פחות או יותר במה שהם מנבאים, אזי הנשיא דונלד טראמפ לא סתם יפסיד בבחירות לנשיאות - הוא יובס. כמעט יובס. לא תבוסה בקנה מידה היסטורי. לא משהו שדומה להתמודדות של רונלד רייגן הרפובליקני נגד וולטר מונדייל הדמוקרטי ב־1984, או לזו של לינדון ג׳ונסון הדמוקרטי נגד בארי גולדווטר הרפובליקני ב־1964. אבל בהחלט משהו שמתקרב להפסד של ג׳ון מקיין לברק אובמה ב־2008.

רייגן הוא השיאן הבולט של פער האלקטורים. הוא זכה ב־525 אלקטורים מתוך 538 בסך הכל. האלקטורים הם נציגי המדינות, כל מדינה לפי גודל האוכלוסייה שלה. האלקטורים הם אלה שפורמלית בוחרים את הנשיא. לכן יכול להיות מצב, כמו שקרה לפני ארבע שנים, שמועמד אחד מקבל יותר קולות (הילרי קלינטון) אבל השני הוא המנצח, בגלל יתרון האלקטורים (טראמפ). כאשר רייגן ניצח ב־1984, יריבו האומלל מונדייל קיבל את האלקטורים של מדינתו שלו - מינסוטה - ושל וושינגטון הבירה. ללמדך שהבירה תמיד קצת מנותקת משאר העם. אגב, גם ניצחונו הראשון של רייגן, בבחירות 1980 על ג׳ימי קרטר, היה דרמטי ובפער ניכר. מקום רביעי בהיסטוריה בסך הכל. הנה, זה סדר המובילים: רייגן 1984, רוזוולט 1936, ניקסון 1972, רייגן 1980.

כדי להיבחר נדרשים למנצח 271 אלקטורים. זה מה שקיבל בוש הבן בשנת 2000, בזכות החלטה של בית המשפט העליון. ניצחון דחוק. גם לקרטר, ב־1976, היה ניצחון דחוק. הוא קיבל 297 אלקטורים. לטראמפ, לפני ארבע שנים, היו 304 אלקטורים. זה בהחלט ניצחון, אבל לא בפער גדול. זה יהיה כמעט נס אם יצליח לחזור על הישג כזה. זה יהיה כמעט נס אם יצליח לנצח.

לפני כמה ימים חולל טראמפ סקנדל קטן, טיפוסי, כאשר סקר של CNN קבע שיריבו, ג׳ו ביידן, מוביל ב־14%. פער גדול מאוד. טראמפ דרש התנצלות, טען שהסקר מזויף ומגמתי. האסטרטגיה של טראמפ מחייבת קרבות כאלה נגד התקשורת העוינת. הוא ואוהדיו מאמינים שהתקשורת, והסקרים, מוטים ומזייפים בכוונה. הם מאמינים שבסוף הכל יסתדר לטובת הנשיא. ספר חדש של הכותב השמרן דיוויד הורוביץ מנבא "בליץ", שמשמעו "טראמפ ימחץ את השמאל וינצח". האתר פוליטיקו ראיין השבוע פעילים חשובים של המפלגה הרפובליקנית במדינות מפתח ברחבי ארה"ב, ואלה משוכנעים כי "וושינגטון טועה". הם חושבים שהכלכלה תתאושש, שביידן חלש, שההפגנות יימאסו - וש"הניצחון יהיה סוחף".

אולי באמת כך יהיה. מי יודע. צריך לומר ביושר, הסקר של CNN באמת היה חריג. אלא שגם בסקרים האחרים יש לביידן יתרון, גם אם קטן יותר. 8, 7, 10, 11, 6. סטטיסטיקאים שעורכים ממוצעי סקרים מעמידים את הפער על כ־8%. כך באתר ריל קליר פוליטיקס. כך נייט סילבר, מהאתר פייב ת׳ירתי אייט. והפער הזה מספר רק חלק קטן מהסיפור. חלק משמעותי, אבל לא הכי משמעותי. מה שיותר משמעותי הוא הפער המסתמן במדינות המפתח, המקנות למועמד אלקטורים יקרים.

בוויסקונסין, שנתנה לטראמפ 10 אלקטורים, ביידן מוביל ב־4%. באריזונה, שנתנה לטראמפ 11 אלקטורים, ביידן מוביל ב־3.4%. גם בפנסילבניה, שנתנה לטראמפ 20 אלקטורים, ביידן מוביל. עכשיו חשבו: 304 (האלקטורים של טראמפ ב־2016) פחות 10 (ויסקונסין), פחות אריזונה (11), פחות פנסילבניה (20), והרי לכם הפסד.

זה יהיה הפסד קטן, אם אלה המדינות היחידות שישנו פוזיציה. אלא שבמישיגן (16 אלקטורים) ביידן מוביל ביותר מ־8%. וגם בפלורידה. כן - המדינה שאליה הנשיא העתיק את מגוריו ביודעו שהפסד בה הוא הפסד בטוח בבחירות. מדינה ששוויה 29 אלקטורים. בחמשת הסקרים האחרונים ביידן מנצח גם בפלורידה. ומתקרב מאוד בג׳ורג׳יה, ולא רחוק בטקסס.

אם הסקרים של היום מדייקים, ביידן שווה 334 אלקטורים - וניצחון נינוח. אלקטור אחד יותר מכפי שקיבל כסגנו של אובמה בבחירות 2012. אם ג׳ורג׳יה וטקסס יעברו מחנה, הוא שווה 387 אלקטורים. יותר מכל מועמד דמוקרטי מאז ג׳ונסון של 1964, קצת אחרי רצח ג׳ון קנדי. וכמובן, כל זה אם, ואולי, ועוד כמה חודשים, ומי יודע, וסקרים צריך רק להריח.

לא מיותר להודות בהכנעה: גם לפני ארבע שנים חשבתי שטראמפ עומד להפסיד, על סמך סקרים. לא מיותר להבחין בהבדל: הסקרים לפני ארבע שנים הציגו צמידות גדולה יותר במרוץ. נכון, הם חזו ניצחון של קלינטון - אבל הפער לא נראה גדול. הפעם הוא גדול מכל זווית שלא נבדוק.

ג'ו ביידן (צילום: רויטרס)ג'ו ביידן (צילום: רויטרס)

בניגוד למה שנדמה לפעמים, סקרים בדרך כלל מדייקים. אחרת לא היו עורכים אותם. הם לא תמיד מדייקים, ובטח שלא תמיד מדייקים על האחוז. לכן, כאשר הבחירות צמודות, הם מדייקים פחות בחיזוי המנצח, וכאשר הן לא צמודות, הם מדייקים יותר. שיטת האלקטורים עושה את התהליך הזה עוד יותר מסובך, כי כאשר הפער קטן, יכול להיות נשיא שלא קיבל את רוב הקולות (כמו טראמפ), אבל כאשר הפער גדול זה נהיה פחות סביר. כלומר, הפער במדינות מספר כמה אלקטורים המנצח צפוי לאסוף, והפער בסקרים הארציים מספר אם הקרב צמוד מספיק כדי לספק הפתעה בנוסח טראמפ.

ועוד רובד שמסבך את התמונה: סטטיסטיקאים חשובים ומנוסים מתווכחים על השאלה מתי בדיוק כדאי להתחיל להתייחס לסקרי הבחירות ברצינות. שנה לפני הבחירות? די ברור שלא. הסקרים שנה לפני בחירות לא חוזים היטב את התוצאה. יומיים לפני הבחירות? ברור שכן. רוב הסקרים הנערכים יומיים לפני הבחירות מדויקים למדי. כך שהוויכוח מתנהל על עכשיו. הקיץ שלפני הבחירות. תחילת הקיץ, כאשר המפלגות עוד לא ערכו ועידות (וביידן עוד לא החליט מי תהיה המועמדת לסגנות), וכאשר האמריקאים שקועים בחופשתם. האם בעונה הזאת הסקרים כבר שווים הצצה?

כל המומחים מסכימים שבשני העשורים האחרונים הסקרים נעשו מדויקים מוקדם יותר. אבל חלקם טוענים שעדיין לא מדויקים מספיק מכדי להצדיק יחס רציני כבר בתחילת הקיץ. כך או כך, המגזין החשוב "אקונומיסט" העלה השבוע את המודל שלו לתחזית בחירות באמריקה. הוא נותן לביידן 85% סיכוי לנצח בבחירות, ובמילים פשוטות: שיעור של 5 מ־6. הסיכוי שיקבל יותר קולות גבוה יותר - 97%. אבל בשיטת האלקטורים קולות הם לא מה שסופרים בדרך לבנק. לכן, יש ל"אקונומיסט" גם תחזית אלקטורים. מקסימום האלקטורים שהוא חוזה לטראמפ הוא 311. מקסימום האלקטורים שהוא חוזה לביידן הוא 412. ביום שלישי השבוע עמד המודל על 337 לביידן, 201 לטראמפ. רק קצת יותר ממה שהצעתי כמה פסקאות למעלה על סמך סקרי המדינות.

המון דברים עוד יכולים לשנות את התחזית הזאת. רק חשבו איך השנה הזאת נראתה בסוף דצמבר של השנה שעברה, ואיך היא נראית עכשיו. קורונה, משבר כלכלי, מהומות על רקע גזעי - כל אלה לא היו בתפריט לפני חצי שנה. כך שאין לדעת מה יהיה בתפריט של מחצית השנה הבאה, עד בחירות נובמבר. ובכל זאת, למתנגדים ולאוהדים כדאי לפנות מקום לאפשרות הסבירה שטראמפ יפסיד בבחירות הבאות, ושההפסד יהיה צורב למדי.

סטיית תקן

1. האם הפגנות משנות מציאות ועד כמה? קודם כל הן משנות דעת קהל. האמריקאים שינו בבת אחת את עמדותיהם על המשטרה (לרעה) ועל תנועת בלאק לייבס מטר (לטובה). הפגנות גם מעלות מודעות. דוגמה: מספר החיפושים בגוגל תחת הכותרת "האם אני גזען?" עלה מאוד בשבועות האחרונים.

2. מצד שני, צריך להיזהר בהפרזות כאשר מניחים שהפגנות דרמטיות ישנו עמדות לטווח ארוך, ולכן גם את המציאות. הפגנות נגד מלחמת וייטנאם נמשכו זמן רב בטרם השפיעו. הפגנות של תנועת "כיבוש וול סטריט" לא הביאו לשינוי ממשי במדיניות, וגם לא אהדה ציבורית. הפגנות סוערות של פעילי שימור הסביבה לא הביאו לתזוזה ממשית בדעת הקהל האמריקאית. מישראל אפשר להציע את דוגמת הקיץ של 2011 - ותנועת המחאה שגוועה.

3. אלימות בהפגנות בדרך כלל לא מסייעת לגייס דעת קהל. מחקר חדש של עומר וואסו מאוניברסיטת פרינסטון הוכיח שהתמיכה בריצ׳רד ניקסון עלתה באזורים שבהם נערכו הפגנות אלימות של שחורים (1968 הייתה השנה של רצח מרטין לותר קינג). מצד שני, מהומות 1982 בלוס אנג׳לס, שהיו אלימות מאוד, לא הביאו לתגובת נגד של לבנים בקליפורניה. להפך: הן העלו מודעות והגבירו תמיכה בשיפור תנאי חייהם של שחורים.

* השבוע עשינו שימוש בנתונים מהמקורות הבאים: "אקונומיסט", Real Clear Politics, FiveThirtyEight, פיו, גאלופ, מכון ברוקינגס, 270 to Win, אלכסנדר אגדג׳דיאן, רוברט אריקסון, כריסטופר ולזיאן, אליוט מוריס, עומר וואסו, מליסה סנדס.


[email protected]