הרשתות החברתיות געשו השבוע סביב פרשת שחקני הכדורגל מליגת־העל, שקיימו יחסי מין עם קטינות. מין הוא תמיד חומר טוב לכותרות, וגם ספורט, כך ששילוב הרייטינג בין השניים הוא סינרגטי.

האם הבנות שיקרו וזייפו תעודות זהות כדי לשכנע את השחקנים התמימים לבלות איתן, או שמא לשחקנים היה ברור שמדובר בתלמידות תיכון תמימות? כמו ים סוף שנקרע לשניים, כך גם הוויכוח התפצל ברשתות. צד אחד מתרעם על פדופיליה, אונס ומה לא, וצד שני מזדעק על העוול הנוראי שנעשה לשחקנים הקדושים ומקלל את הקטינות.

יש לא מעט קבוצות מקופחות בישראל, אבל רוב סערות הזעם על קיפוח הן טקטיקה. הן לא אמיתיות. במקרה של הכדורגלנים, צודק מי שטוען שהלינץ׳ בהם היה מוגזם, פשוט כי כל לינץ׳ הוא מוגזם בהגדרה. אבל צודק גם מי שאומר שהם חייבים לקחת אחריות כמבוגרים, ולהבין שעל מעשה מכוער משלמים מחיר, גם אם הוא לא פלילי.

האם ייתכן מצב שבו מדובר בקטינות עם שיקול דעת בעייתי והורים לא קשובים, ובשחקני כדורגל שסדרי העדיפויות שלהם בחיים אינם נכונים? לא על פי הוויכוח שלנו, שמתנהל כמשחק סכום אפס, אף שהוא לא כזה. פשוט התרגלנו להתנהל בדינמיקה של לינצ׳ים. לינץ׳ אחד מצדיק לכאורה את הלינץ׳ הנגדי. הצדקנים התנפלו על שחקני הכדורגל, אז האוהדים התנפלו על הקטינות, והצדקנים החזירו בזעזוע על כך שמישהו בכלל העז להגן על הכדורגלנים. רק מה, בפועל יש מידה של צדק בשתי הטענות, והטיעונים לא בהכרח סותרים זה את זה.

נדמה שמה שמוביל את כל הוויכוחים שלנו בתקופה האחרונה הוא הקיפוח. כמעט כמו בכל נושא שעולה על סדר היום הציבורי, שני הצדדים בוויכוח מחרפים את נפשם במלחמה על משבצת האנדרדוג המופלה לרעה. הרי מי שמגן על הקטינות יכול גם להשתהות על מה שהניע אותן - תרבות הסלבס והפרסום ברגע, שהוא חזות הכל, וההנחה הסמויה שכל העולם צריך להגן עליהן כדרך חיים, בנוסף להוריהן ולהן עצמן.

ומי שמגן על שחקני הכדורגל מתרעם על הג׳יהאד הפמיניסטי, האליטות הארורות, וכמובן - איך לא - קיפוח המזרחים. שהרי לא יכול להתקיים בעולם שחקן כדורגל שהוא גם אשכנזי. כשככה נראה הוויכוח, בסוף אף אחד לא מנצח. התרבות הרדודה נשארת, בעיות אמיתיות נקברות מתחת לטיעוני האפליה המנופחים, ואז כולם הולכים הביתה ממורמרים מרגשי קיפוח שלא קיבלו מספיק הכרה, ואף אחד אינו מרגיש אשם בכלום.

טיפוח הקיפוח הוא מחלה שמרקיבה את השיח ואת הערכים. הקיפוח לכאורה מכשיר הכל: אם נעשה לי עוול כלשהו, מותר לי להתפרע, בכל דרך העולה על הדעת, כדי להתגונן. בדרך כולנו מפספסים את המהות - את העובדה שנעשינו חברה עם הרבה פחות סובלנות, עם שיפוט מהיר של מי ש״אינו משלנו״, והכי גרוע - שאנחנו כבר לא מסכימים מהו מעשה מכוער ומה לא.

גם אם הכדורגלנים לא יורשעו על רקע פלילי, המעשה שלהם לא ראוי לכבוד או להגנה. עדיף לכבד כדורגלנים שמשקיעים את שעות הפנאי שלהם באימון נוער בסיכון, ולא לצאת מגדרך כדי להגן עליהם בטענה שאין שום דבר רע בלשכב עם קטינות, לא?

במידה מסוימת זה מזכיר את סיפור הנערים מקפריסין. הבעיה האמיתית, מתחת לכל המקופחים הצודקים, היא שגדל פה דור הלום תוכן ממומן באינסטגרם ואייטמים של גיא פינס, שחלק לא קטן ממנו לא מבין מהם יחסים נורמליים עם בני המין השני. התנהגות בהמית, גם אם היא חוקית, לא ממש ראויה להגנה. היא יוצרת נורמות שגורמות לעוגמת נפש יומיומית להרבה צעירים, שלא יודעים איך ליצור קשר.

נורמות שבשוליים עלולות גם לגרום לבחור בן 24 לשדל בת 13 דרך האינסטגרם ולאנוס אותה. הנורמה קלוקלת בעליל, רק שלא כל כך ברור איך תרבות ויכוח הלינצ׳ים שסיגלנו תתקן אותה.

הליצן התורן

ברוך גזהיי המתפטר מש''ס. ''ללחץ הציבורי יש תוצאות'' (צילום: בני צגאי)
ברוך גזהיי המתפטר מש''ס. ''ללחץ הציבורי יש תוצאות'' (צילום: בני צגאי)

הטכנולוגיה והרשתות החברתיות הכניסו לחיינו הרבה דברים טובים, אבל גם הרבה רפש. התרבות השתנתה. יותר חופש ביטוי אפשר גם ים של פייק ניוז ובמה חופשית לקיצוניים ולעשבים שוטים שזוכים לתהילה.

אחד מהם התגלה השבוע בחסות החוק הנורווגי, שבאמצעותו הוא היה אמור להיכנס לכנסת כמספר 11 בש״ס. הרב ברוך גזהיי הוא חוזר בתשובה ומרצה פופולרי, שמחנך צעירים אתיופים. באחת מהרצאותיו טען שאישה שחושפת את החלק העליון שלה חוטפת סרטן, ובגלגול הבא חוזרת לכהן קדנציה שלמה בתפקיד פרה. מרביץ בורות בחסות של תורה.

טוב שדרעי בחר להתנער ממנו במהירות, וטוב שהוא התפטר. מה שכן, שווה גם להתעכב על השאלה איך הוא בכלל הגיע לרשימה. אולי כי תנאי הסף נמוכים כל כך. פעם, כדי להיות נבחר ציבור היה צריך תואר, השכלה, קבלות על עשייה, התנהלות מכובדת. היום צריך לדעת לצעוק ולהרגיש מקופח.

מסתבר שכולם בארצנו מקופחים - עיתונאי הימין ועיתונאי השמאל; מערכת המשפט וראש הממשלה; שרה נתניהו ועוזרות הבית; הליכוד והתקשורת. לכל הטוענים לקיפוח יש לא מעט כוח ביד, אבל משום מה הם בטוחים שלקיפוח יש כוח גדול יותר. במקום להשתמש בכוח שלהם כדי לפייס, לארגן, לאזן, או חלילה ליצור מציאות מתוקנת, הם עסוקים בלהחזיר למקפחיהם הנוראים מנה אחת אפיים.

כשדוד אמסלם צועק על אביגדור ליברמן שהוא חובר להיבא יזבק, וליברמן צועק על אמסלם שהוא התדרדר לזנות, וכשהעילגות והוולגריות הן תנאי כניסה לתפקיד שר מטעם הליכוד - יורדת הציפייה מנבחרי ציבור. כל אידיוט מרגיש שאם אלה הדרישות, אז גם הוא יכול. למה לא?
המקרה של ההזוי מש״ס נגמר טוב, אבל זה לא מובן מאליו. לא קשה לתאר תרחיש שבו הוא היה מקבל גיבוי בטענות קיפוח כלשהן, ומיד הופך לח״כ שנוי במחלוקת ולדמות קבועה ב"ארץ נהדרת".

רגשי הקיפוח של מצביעים פוטנציאליים לכאורה מכשירים כל התנהלות, וההנהגה לא עושה דבר כדי לשנות את זה. החינוך הקלוקל שלה הוא מתמשך, עקבי ונצלני - מנצל את המעמד המקודש באופן ציני, תוך חינוך הציבור להתבכיינות ולסטנדרטים נמוכים מתוך הדוגמה האישית.
המנטרה השלטת היא: קופחתי, ולכן אפעל בכוחנות עיוורת כדי לקבל את מה שמגיע לי. הציבור מחקה את ההתנהלות הבסטיונרית, הבורות, השקרים, התחמנות, ההאשמה העיוורת והזלזול במוסדות המדינה. הכלל הוא שזה טוב כל עוד זה רוכב על רגשי קיפוח ומביא לייקים. מהליצן התורן נפטרנו, אבל מה עם כל השאר?

[email protected]