1. הרשות השופטת נמצאת במצוקה. בחודשים האחרונים מתפרסמים עוד ועוד תחקירים מטרידים ומביכים על שופטי בית המשפט העליון, ולמערכת אין תשובות. התקשורת, ברובה המכריע, מגוננת על השופטים כאילו הייתה ועד העובדים שלהם.

עבור רוב הכתבים העוסקים בתחום, אין שום חשיפה שתסדוק את חומת האמון שבנו סביב היושבים על כס השיפוט. יתרה מכך, כשמישהו מהין למתוח עליהם ביקורת ולהציג אותם כבני אדם - עם חולשות, עם תפיסות פוליטיות, עם אג'נדות - הם מתגייסים להגן בגופם על נשואי הביקורת.
החיבור בין רצונה של הרשות השופטת להגן בכל מחיר על שמה הטוב, לרצונה של התקשורת, גם היא בכל מחיר, להציג את השופטים כקורבן להסתה של כל "הרעים" באשר הם, העניק לנו עוד שיעור מופלא באשר לכוח שיש לעיתונאים ברצותם לטמטם את מוח צרכניהם.

אז מה היה לנו כאן? שופטת בית המשפט העליון, ענת ברון, שספגה ביקורת קשה לאחרונה - גם בשל ממצאי תחקירים שפרסמנו על אודותיה כאן ב"מעריב", גם בשל פסיקות שלה, בעיקר זו שבה ביטלה הריסת בית מחבל - קיבלה בדואר מכתב איום. אין לנו מושג מה יש בו. הרשות השופטת לא חשפה אותו. לפי אביעד גליקמן מחדשות 13, כתב השולח: "שילמת בעבר מחירים קשים, צפי לעונש", כשהוא רומז לבנה של השופטת שנרצח לפני 17 שנה בפיגוע.

בין אם זה הנוסח, בין אם אחר, אין מחלוקת על כך שמכתבי איום הם עניין חמור שדורש טיפול פלילי נחוש. אלא מה? בתוך שנייה הנושא הזה תפס את כל סדר היום התקשורתי, כאילו מדובר באיום חריג בחריפותו וכאילו מעולם לא קיבל אצלנו איש ציבור מכתב דומה.

כותרות העיתונים ומהדורות הרדיו והטלוויזיה עסקו בנושא הזה, משל נחצה לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל קו אדום שלא נחצה עוד בעבר, וכאילו קיבלנו בזה הרגע הוכחה נוספת לכך שהימין - בנימין נתניהו ואוהדיו, אם לדייק - משמיד את הדמוקרטיה, והוא בדרכו לחסל את נושאי בשורתה, בזה אחר זה.

"נתניהו הכריז מלחמה על השופטים", צוטט בחדשות 13 "גורם בכיר במערכת המשפט" - ובכך הציג סופית את מזכר ההבנות בין מערכת המשפט, שמחפשת כל דרך להעביר את הביקורת ממנה הלאה, לבין התקשורת, שמתעבת את ראש הממשלה באותה מידה שהיא מסוככת על בית המשפט.

אני שונא אלימות, ובז לאנשים אלימים, וכאמור שמח שהמשטרה מתייחסת אל אלה ברצינות. אלא מה? שמכתבי איום כאלה נשלחים לאישי ציבור על בסיס קבוע. חלק מהם גם מוזכרים בשולי הדיווחים התקשורתיים. אז מה קרה עכשיו? עכשיו היה לתקשורת עניין לשתף פעולה עם מערכת המשפט, ולעשות את עצמה כאילו היא המומה מעצם קיומם של מכתבים כאלה, רק כדי שתוכל לצטט את היללות של השופטים על "ההתקפות שלוחות הרסן" עליהם, ולהציג אותם כקורבנות, ואת הנתניהו'ס כתוקפים חסרי עכבות.

אין לי מושג אם הדיווח של גליקמן באשר לנוסח האיום על השופטת ברון הוא נכון ומדויק. אם כן, המכתב שנשלח לברון נראה כמו שירה של עגנון בהשוואה למכתבים שמקבלים נבחרי ציבור ביומיום, מכתבים שמשום מה מקבלים במה צנועה יותר בתקשורת.

השופטת ענת ברון (צילום: נועם רבקין פנטון, פלאש 90)השופטת ענת ברון (צילום: נועם רבקין פנטון, פלאש 90)

"אמסלם כדור בראש"

רוצים דוגמה קטנה? קחו את בצלאל סמוטריץ', חבר כנסת מן המניין ועד לפני כמה דקות שר בכיר בממשלה. מכתב אחד שקיבל לפני שנה הזהיר אותו: "תגיד לאשתך לקנות שמלה שחורה בשביל הלוויה. אנחנו שמונה גברים, מגיעים ארצה מארה"ב להוריד אותך מהאדמה... מות תמות, מי יגיד קדיש?".

מכתב שני: "אם תמשיך בניסיונות לפגוע בדמוקרטיה, בחופש הביטוי ובחופש הדעה והביקורת, כתוצאה מפעילותך הבריונית והדיקטטורית, אנחנו נרצח אותך". והנה עוד אחד: "כלב עם כיפה... יום אחד יהרגו אותך, ישרפו אותך ואת משפחתך... אנחנו יודעים איפה אתה גר... אתה כמו נסראללה, צריך למות". ואחד נוסף: "אני מוכן להיות התליין שלך, ולתלות ולשרוף אותך... שמור על הפה המסריח שלך לפני שתומת... יא הומופוב וגם שונא פלסטינים". אלה, כאמור, דוגמאות ספורות.

ואני תוהה, לפי מדד ענת ברון, למה האיומים האלה על סמוטריץ' לא פתחו אצלנו מהדורות? איך זה שהם לא היו מרוחים על שערי "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"הארץ"? אלה איומים קלים יותר מאלה שהופנו אל ברון? הטקסטים האלה לא היו שווים איזושהי אמירה של גורמים בכירים במערכת האכיפה, שיספרו שהם מודאגים מאוד מרמת ההסתה של השמאל נגד סמוטריץ', מהפגיעה בדמוקרטיה, ומשאר כל הג'אז הזה?

ואיך זה שלא הקדשנו זמן מסך רחב ודואג לשר דודי אמסלם, כשקיבל בעבר מכתב שבו הזהיר אותו השולח "נחתוך לך את הלשון" ו"נרצח אותך"? וזה עוד לפני האיומים שאנשים כמו אמסלם מקבלים ברשתות החברתיות, מאנשים עם שם ותמונה. ההוא שהכריז, ביחס לשר, "אני בעד לשרוף ת'בית של הבן זונה הזה", וההוא שכתב עליו ש"אם אנשים לא יתחילו להתחמש ומהר... פשוט תדאגו לנטרל אותו, בדיוק כמו מחבל", וזה שקרא: "אמסלם כדור בראש".

אלה דוגמאות ספורות. פוליטיקאים מימין ומשמאל, יהודים וערבים (אחמד טיבי, לדוגמה, הוא נמען סדרתי), מקבלים מכתבים כאלה באופן שוטף, וזה עוד לפני שדיברנו על נתניהו, שאם המשטרה הייתה עוצרת כל מי שקורא ברשת לפגוע בו או לרצוח אותו, היא הייתה ממלאת בית מעצר כל שבוע.

אבל הפרקטיקה הזו תמיד עובדת. אני זוכר את הרגע ההוא, אחרי שהנשיא ראובן ריבלין ספג ביקורת כשהחליט שלא להעניק חנינה לאלאור אזריה. בתוך רגע נשלפה אז מהרשת תמונה של ריבלין עם כאפיה לראשו, תמונה שהסתובבה שם שנתיים קודם לכן. מיד התגייסה התקשורת לדיון על ההסתה ששוב מרימה ראש.

הנה הימין מסית. הנה הימין שלא למד כלום. כמה נלעג היה אז אותו מגיש תוכנית חשובה בחדשות 12, שציטט בשידור חי טוקבקים מכוערים נגד הנשיא, כאילו לא ראה טוקבק מימיו. כמה אינפנטילים נראו אז ערימת חברי הכנסת שהצטלמו עם כרזות שעליהן נכתב "מתייצבים לצד הנשיא", כאילו עוד רגע הגייסות של אלאור אזריה עולות עם טנקים על משכנו. זה היה מגוחך אז כמו שזה מגוחך היום, משום שהרשת מלאה גם בתמונות של איילת שקד, נפתלי בנט, מירי רגב ונתניהו במדי אס־אס או סתם עם שפם של היטלר, ואלה מעולם לא לכדו את תשומת הלב של התקשורת.

למה? פשוט מאוד. משום שהיה לה עניין לצייר את הנשיא האהוב עליה כקורבן, ואת הימין כתוקף, ממש כמו שיש לה עניין לצייר כיום את מערכת המשפט החביבה עליה כאומללה ואת מבקריה כאויב. לכן מכתב איום על ענת ברון הוא כותרת ענקית, ומכתב איום על אמסלם או על סמוטריץ' לא מעיר שום כתב תרבות מנמנום הצהריים שלו.

הכוח הגדול ביותר של התקשורת טמון ביכולת שלה לקחת אירוע אחד מתוך אלף שנמצאים בסל הידיעות החדשותיות, להכריז עליו כעל אירוע חשוב, להרים אותו לדרגת כותרת ראשית גם כשברור לכולם שאין בו שום דבר חדש או חריג, ולהחליט עבור כולנו שעל זה ורק על זה מדברים עכשיו. רוצים עוד דוגמה? אתם מוזמנים לקטע הבא.

הנשיא ראובן ריבלין (צילום: חיים צח, לע''מ)הנשיא ראובן ריבלין (צילום: חיים צח, לע''מ)

2. בואו נדבר על הסרטון מסוף השבוע בחברון, שמישהו - כלומר פחות או יותר כל התקשורת הישראלית - החליט שהוא מתעד את אחד האירועים המטלטלים, החשובים, והחריגים שראינו. כזה שמחייב טיפול נוקשה וכיסוי תקשורתי רחב יריעה.

מה היה לנו שם? ראינו בסרטון כמה נערים יהודים מנסים להכות את אברהים באדר, צעיר ערבי, וחייל צה"ל שמגיע למקום מגן על באדר ומביא את האירוע לסיומו. בואו נלך ישר לתרחיש הכי רע מבחינת התוקפים. בואו נניח שלא הייתה שום התגרות קודמת מצדו ושהוא הותקף סתם כך. אין ספק שמדובר בהתנהגות מכוערת ובאלימות שדורשת טיפול. טוב שבודקים, טוב שחוקרים, טוב שהגיע לשם אותו חייל ועצר את האירוע שניות אחרי שהתחיל.

מה שאני מנסה להבין זה איך הופך אירוע שבו נערים מנסים להרביץ למישהו לאירוע בקנה מידה לאומי? למה השאלה הזו מעניינת? כי מעבר לעובדה שאירועים כאלה מתרחשים אצלנו בלי סוף, וכל עוד איש לא נפגע ממש הם לעולם לא יגיעו אל קדמת מהדורות החדשות, ברור לגמרי שמדובר באירוע שמספק לתקשורת עוד אפשרות לנפח עניין נקודתי קטן לבלון בלתי נקודתי ענק, ולנצל עוד הזדמנות לצייר את המתנחלים כתוקפים ואת הערבי כקורבן.

זה לא אותו דבר, יהיה מי שיגיד בתגובה. אין דין תגרה בחברון בין יהודים לערבי, כדין תגרה בחדרה בין חדרתים לחדרתי. יודעים מה? השתכנעתי. רקע לאומני דורש התייחסות אחרת. ובכן, שימו לב מה קרה על רקע לאומני מטר וחצי מהמקום שבו צולם הסרטון הזה, לילה אחד קודם לכן.

ביום חמישי בלילה - אפשר לראות סרטונים ברשת שמתעדים את מה שאני מספר - תקפו עשרות ערבים עמדה סמוכה של חיילי צה"ל. מה זה תקפו? אבנים, בקבוקי תבערה ולפידים הושלכו לעבר החיילים בניסיון להצית את העמדה שלהם. עכשיו, תסבירו לי איך לא שמענו על זה. זה לא פי אלף יותר חמור? באותו יום, אגב, וגם זה קרה בהר חברון, ערבים השליכו בלוק על רכבה של נהגת יהודייה שעמדה בפקק תנועה בשל עבודות בכביש. זה לא יותר מפחיד? זה לא יותר מסוכן?

אני ממליץ לכם להציץ מדי פעם ברשימת אירועי הפח"ע שמתועדים באתר של "הקול היהודי", רק כדי לקבל פרופורציות ולהבין שהאירוע שעשה סערה גדולה השבוע, רק מפני שהתוקפים בו היו יהודים, הוא מגוחך בהשוואה לכל מה שקורה מסביב, ואתם אפילו לא יודעים. בארבעת החודשים הראשונים של 2020, כך מרישומי צה"ל שמפורסמים ב"קול היהודי", השליכו ערבים על כוחות צה"ל ועל מתיישבים ביהודה ושומרון 285 בקבוקי תבערה ו־71 רימונים ומטעני חבלה.

אלא מה? שלכלי התקשורת יש עניין להציג בעיקר אירועים שבהם הערבי הוא הקורבן והמתנחל הוא התוקף, וכך הגענו לאן שהגענו השבוע בעקבות צילומים של תגרה שכמוה יש כל יום בכל הארץ. העניין הוא שזה לא נגמר בתקשורת, משום שהתקשורת משפיעה על כל סביבותיה. בעקבות פרסום הסרטון, ובעקבות הלחץ התקשורתי, פשטה המשטרה על היישוב היהודי בחברון בכוח בלתי רגיל, כאילו שרוצח סדרתי מתחבא בה. חמישה צעירים נעצרו בסופו של דבר, שלושה מהם קטינים. הקטינים הללו, תלמידי תיכון חסרי עבר פלילי, שמעולם לא ראו תא מעצר מבפנים, בילו שלושה לילות במעצר.

אתם מבינים מה עושה לחץ תקשורתי למשטרה ולשופט מבוהל? רוצים להגיש כתב אישום? תגישו. אבל באיזה עולם צריכים קטינים לשבת שלושה לילות במעצר בעקבות אירוע כזה?

זה לא הכל. אינספור עיתונאים הפכו את אותו לוחם גולני, זה שהפריד בין הצדדים והגן על הצעיר הערבי, לגיבור־על. כאמור, אין ויכוח עם זה שטוב שנהג כפי שנהג. אבל הניסיון להאדיר את הפעולה ההרואית של אפי הגולנ'ציק, כאילו הרגע כבש לבדו את תל פאחר, בואו נודה על האמת, היה פתטי. פעם גיבורי צה"ל היו אלה שהשליכו נפשם מנגד כשהסתערו על מוצבים מבוצרים עם סכין בין השיניים. היום די להפריד במכות, ולמנוע מנערים יהודים לתת לצעיר ערבי אגרוף, כדי לזכות בעיטור הגבורה.

ואחרי התקשורת, נהרו גם הפוליטיקאים ובכירי המערכת הביטחונית. הרמטכ"ל וממלא מקום המפכ"ל טרחו לפרסם הודעה משותפת חריגה: "ראש המטה הכללי, רב־אלוף אביב כוכבי, וממלא מקום מפכ"ל המשטרה, ניצב מוטי כהן, שוחחו היום בעקבות האירוע בליל שבת, שבו לוחם צה״ל פעל להפרדה בין מתיישבים שפעלו באלימות מול פלסטיני בחברון. בפתח השיחה שיבח הרמטכ"ל את התנהגות הלוחם שפעל כמצופה מלוחם בצה"ל ומנע פגיעה באזרח פלסטיני... מ״מ מפכ״ל המשטרה הדגיש כי כוחות השיטור ולוחמי משמר הגבול ימשיכו בפעילותם... עד לאיתור המעורבים ומיצוי הדין עמם".

לא להאמין שההודעה המיוחדת הזו יצאה אחרי אירוע שולי שכזה, בזירה רוויית היסטוריה של טרור נגד יהודים, כשכולנו יודעים שאין שום סיכוי שהיא הייתה מתפרסמת אלמלא החליטו כלי התקשורת להפוך אותה ל"כמעט לינץ'". חבר הכנסת לשעבר, יהודה גליק, שהותקף באלימות כשהגיע לנחם אבלים אצל משפחת אלחלאק לא זכה לפרומיל מהתייחסות הזו.

אני מכיר את האגדה על התקשורת שהתאזנה, ועל אנשי ימין שנכנסו אליה, ועל ינון מגל ועל אראל סג"ל ועל עמית סגל ועל עוד כמה אחרים. היא מעולם לא הייתה מופרכת כל כך. בשורה התחתונה, מי שקבע את סדר היום לפני 20 שנה, קובע אותו גם היום. שום דבר לא השתנה.

kalman.liebskind@maariv.co.il