כ"שר לענייני", הטלתי את המטלה על שרת האוצר אצלנו, כיפוש, שהיא גם רה"מ וכל השאר. "יאללה כיפוש, זה גמ"ח. הם נורא מסכנים המלונאים. יש כאן 430 בתי מלון ו־41 אלף עובדים. רחמונ'ס, דחילק. על אף שאני יודע שאת לא טובה בתרומות, זה הזמן, כפרע".
להפתעתי הרבה, כיפוש התגייסה בשמחה לביצוע המטלה. "יופי מאמי, אני בעד. אני אמצא לנו דיל טוב. הבנות גם יבואו?", היא שאלה, ואני עניתי: "זה מאוד תלוי באטרקטיביות. שתיהן כבר היו 25 פעמים לפחות רק באמריקע ובקריביים, אז הן כמו אבא שלהן, לא מתלהבות מהתוצר המקומי. ג'חנון לארוחת בוקר בשבת אפשר לקנות ב־10 שקלים ליחידה, לא צריך לשלם בשביל זה אלפייה ליום. אבל אם תמצאי משהו מדהים, לדוגמה מלון שלא גונב מגבות מהאורחים, ושארוחת הצהריים בו לא מגיעה בקונטיינרים מהמטבח המרכזי, אולי הן יסכימו".
"לא, לא, חסה ולילה, כיפוש. הייתי שם לפני שנים. תקשיבי לי, זו חושה בג'יבוטי. מיטות קומותיים בחדר, תמיד הבריכה שלהם בשיפוצים, אבל הם אומרים שיש להם ים. כאילו הים האדום בבעלותם. גיאצ'ו יתבאס, ולא מתאים לי. כשהייתי שם עם הבנות לפני שנים, הגענו בערב, נכנסנו לחדר, והן עמדו שם עם הטרולי והביטו בי במבט של חוקר בביטוח לאומי: 'נו אבא, מה נסגר איתך?'; הייתי בכזה דיכי שהלכתי לבכות לבד בחצר. סידרתי את הראש ונכנסתי למיטה בלי מילים. כשהתעוררתי לא ראיתי אף אחד בחדר. הבנות חיכו לי מחוץ ללובי, שוב עם הטרולי. לקחנו מונית לשדה התעופה, ועד היום אנחנו לא מדברים על זה, בגלל הפוסט־טראומה".
"סליחה, גבירתי", הבעתי את מחאתי בזריזות, "אבל אני מגיע לחינדק שלכם בקיבוץ רק בגלל הילד שהוא בן 8, ולדעתי שווה פודיום בכל תחרות שחייה וצלילה לבני גילו. אגב, אני גם מציל חובב מגיל 14, תני לי צ'אנס. תביני אותי, אני, טוב לי באמבטיה בבית, לא צריך יותר כלום. יש לי קצף, רום־סרוויס משובח מכיפוש. מה נסגר אתכם?".
היא בדקה במסך מולה, כי שמעתי את המקלדת. "אין לי חדרים צמודים", היא ענתה, "ואם המרחק מעניין אותך, אז הוא בערך 600 מטרים מקו המים. זה מתאים לך או לכם?".
השבתי בחיוב, ושאלתי כמה יעלה התענוג להתארח אצלם, בידיעה ברורה ומוחשית, שמצפה לי שיחה קשה עם יוסי ושימון "הגמד", על העסקה שאני מנהל כאן.
סבבה, יש כאלה שאוהבים שעוקצים אותם. אפילו יש טיפולים בעקיצת דבורה. איני נמנה עם הז'אנר הזה, אז נפרדתי מהגברת בחום, ואמרתי לה שאוותר על ההצעה. מבצע הגמ"ח שלי לתיירות בארץ הסתיים, לא יראו ממני לירה־סורית־דפוקה.
מתישהו יחזרו לכאן התיירים הצרפתוקאים שמאוד אוהבים את הלה־פלאז' שלנו, או אלה מאמריקע ושאר מדינות אירופה - אז שימשיכו לעקוץ אותם. הרי בביקורים כאן הם מנקים את המצפון על כך שהם חיים שם. אני אמתין בסבלנות לפתיחת הקווים ברודוס. שם יש מלונות פאר, אין כשרות ומשגיחים, ואין ארוחות על פלטה של שבת בסופ"ש. שמעתי השבוע, תוך כדי תנועה באולפן, איזה רב'ה מאמריקע מקשקש אצל רפי רשף בסרטון, ומודיע לבני הקהילה שלו, שאין להם מה לחפש יותר שם, ושהוא ממליץ להם לעשות עלייה. נחרדתי, הרי לא כולם יגיעו לרמת טראמפ התוססת בעיזבון שמזכיר את גבעת חלפון. רובם יגיעו לערים הגדולות, ומיד ידרשו כשרות וסגירת עסקים בשבת - דרישות שהם אפילו לא חלמו להוציא מהפה בארצות המוצא שלהם.
כמובן שבסיום הסרטון התראיינה סיון רהב־מאיר, שהפכה את הבאת היידעל'ך מאמריקע לביזנס מדהים. חשבתי לעצמי שגם אני הייתי יכול להיות מיסיונר לא רע של הבאת יידעל'ך לכתריאליבק'ה, רק כי זה אחלה כסף. וכשמדובר בהפועל המזרחי, הכסף שלהם לא נגמר אף פעם. אגב, אם צריך להתחפש לדתי, קטן עליי. אני חזק בלהתחפש ולמצוא את האור. עובדה, גם סיון גדלה כחילונית, ומכירה את שני המגרשים, כמוני.
"אבא, אני רוצה שתפטר את הדר. היא כל הזמן גוערת בי", התחיל הצדיק לבנות עליי את המניפולציה היומית. "עכשיו בגללה ובגלל הילד שהרס לי, אני רוצה שנעצור במכולת, ונקנה חטיפים וקולה. אין קינוחים בצהרונית".
הבטתי בבן שלי מדלג את שלוש המדרגות בזינוק אחד, והתלהבתי מרמת האתלטיות המולדת שלו. אבל תמיד הוא מתלונן. לא משנה מה קונים לו ונותנים לו - וחסדי השם, לא חסר לו כלום. יש לו פי חמישה צעצועים ואביזרים מלכל ילד אחר בגילו. בדוק.
הוא חזר עם שתי שקיות עמוסות, שהכילו שבע אריזות של חטיפים שונים, שהן סוג של רעל לילדים ובקבוק קולה זירו. הוא מסר לי את הכרטיס ואת הקבלה שבה היה רשום 39.90 שקל.
"תגיד לי, חתיכת מיקרוב, לא הקצבתי לך 20 שקל? מה נסגר איתך? ואיפה הסודה שלי? ולמה קנית קולה, שאנחנו לא מרשים לך לשתות. תשתה מים! אתה לא תגדל בגלל הזבל הזה, וגם תהיה דפוק על ממריצים לפני גיל 18. למה אתה לא מקשיב לי?".
הוא התנצל מהלב ששכח את הסודה. "אבא, היית צריך להזכיר לי כמה פעמים. אתה יודע שיש לי הפרעות קשב לפעמים. וחוצמזה, מה רצית, שאני אוכל חטיף לבד? קניתי גם לחברים שלי בצהרונית. אתה כל הזמן אומר שצריך לחלוק, אז אני חולק. וגם קולה, אמא מרשה לי מחוץ לעיר. אנחנו נוסעים לגבעתיים, אז זה מחוץ לעיר. סע, אבא, חם לי, תן לי את הטלפון שלך, אני רוצה לשחק במיי־קראפט".
אני חלש בערכים ובמוסר, אבל יודע מה אסור ומה מותר. קטינים וקטינות זה אסור, על פי חוק, כל השאר זו חארטה. גברים בעלי משפחות או רווקים לא חייבים לקיים יחסי מין עם ילדות מתחת לגיל ההסכמה; ולהפיל על הילדה את האחריות לדיווח על גילה האמיתי, זה צעד שעלול להתברר כעבירה פלילית. לקטינים וקטינות אסור בחוק לשתות אלכוהול עד גיל 18, ויש מדינות מתקדמות שהאיסור הוא גם עד גיל 21. חייתי באחת מהן שש שנים.
לכן כאשר מקפיצים צ'ייסרים עם קטינות, אז כל מה שהיה שם התחיל בכוונה פלילית ו/או התעלמות מהחוק, לטעמי. אני לא מחוקק, אני רק אבא. שימוש במאכערים שמתיימרים לנהל משבר מול קטינות, זו פעולה בזויה. מספיק הפינגווינים מטנפים, ומציידים כל אחד מהחשודים בקלסרים, כאילו הם נחקרים בעבירת בנייה בלתי חוקית.
איני קדוש, מעולם לא התיימרתי לכך. אבל גם בשנותיי הפרועות ביותר, והיו לי לא מעט כאלה (ואני אדם מפורסם מגיל 22), לא לקחתי בשום מצב יתרון על נשים, גם כשעל השולחן בבית היו אלכוהול וסמים. עד כאן, זה הגבול.
הפרשה הנוכחית חושפת נורמה בכדורגל שלנו, בתופעה שחוצה קבוצות. זה לא קורה רק במכבי תל אביב. התגובות של כמה מנשות הכדורגלנים הן איוולת במהותה. לא משנה עד כמה קטינה מפתה את הבעל שלהן, הוא בכלל לא אמור להיות בסיטואציה שהן תהיינה זמינות עבורו במסיבות בריכה, במסיבות יומולדת, או באמצעות הרשתות החברתיות.
אין שום הבדל בין ההתנהגות של כדורגלנים לבין המעשים שעשה הפדופיל ג'פרי אפשטיין והמסיבות שאירח בהן שועי עולם. לג'פרי היו אי ודירות, לכדורגלנים בכתריאליבק'ה יש רק דירות, שמתבצעות בהן עבירות פליליות במודע!
אחת מהן היא הדס שטייף, שלפני כ־20 שנה נמצאה אשמה בסיוע לביצוע האזנות סתר ואף נגזרו עליה מאה שעות עבודות שירות. שטייף, שעברה על החוק שוב בפריצה מתוכננת למכשירים הסלולריים של עו"ד אפי נוה - עוד פינגווין/מאכער, שניצל את מעמדו ואת קשריו עם אגם הדרעק, בדרכים שמתבררות כעת בבית המשפט.
אז בעקבות מה שכתבתי עליה כאן בשבוע שעבר, נראה שהדס שטייף שכרה את שירותיו של אבי מוסקל מצור תקשורת, שידברר אותה. זה סטארט־אפ! נבהלתי נורא, מחשש שייכנסו לחיי, אז החלטתי לשתף אתכם. שב"ש, בשורות טובות. סעו לאט.
רון קופמן משתלח בגל"צ (בלשונו הפיוטית: גללי צה"ל) כבר שנים. כך הוא מרוויח את לחמו העיתונאי באותם מקומות שעדיין לא נזרק מהם: בגידופים. בסופ"ש האחרון כתב עלינו צרור שקרים. למשל: "רזי ברקאי היה שותף עם נורית קנטי להאזנת סתר"; "שטייף ארגנה לי ולעורכת שלי חסינות מפני העמדה לדין". אין לנו חסינות כזו ומעולם לא ביקשנו מהדס או ממישהו לארגן לנו חסינות. אנחנו עומדים מאחורי החשיפות שלנו סביב מעלליו של אפי נוה; "משלמי המסים מוציאים מכיסם מדי שנה 40 מיליון שקל כדי לפרנס אותנו". גלי צה"ל מממנת את עצמה בעזרת חסויות ותשדירים. אפשר לוודא זאת במשרד הביטחון, אבל למה לעשות מאמץ עיתונאי קטן אם אפשר סתם ללכלך. קופמן ואני מחזיקים בתעודת עיתונאי. אנחנו לא באותו מקצוע.
החזרה האובססיבית של קופמן לעניין גם השבוע, גם הסגנון, מבהירים שהכל אישי. לא ביקשתי וגם לא ניתנה חסינות לרזי ברקאי ולעורכת נורית קנטי, אבל זה לא מפריע לדמגוגיה של קופמן. הכל כשר מבחינת קופמן, כדי לבסס לכאורה שקר מוחלט, כאשר הוא טוען שעברתי על החוק שוב בפריצה מתוכננת לטלפונים של עו"ד אפי נווה. לא פרצתי, לא הורשעתי, אבל זה לא מפריע לדמגוגיה של קופמן. אל תפריעו לו עם העובדות. אגב, שטייף מקבלת סיוע חברי מ"צור תקשורת" ולא שכרה את שירותי המשרד.
התרעות פיקוד העורף