הספירה לאחור הואצה. עוד תשעה ימים זה יקרה – ושמא לא יקרה? 1 ביולי זה תאריך היעד, שבו, כך מבטיח ראש הממשלה, תחיל ישראל את ריבונותה על בקעת הירדן. תוכנית טראמפ תצא לדרך, והפעם כבר בשטח. 53 שנה לאחר שחרור חבלי המולדת ביהודה ושומרון, ו־24 שנה לאחר שנבחר בפעם הראשונה לראשות הממשלה, מבקש בנימין נתניהו – כך הפרשנים – לעשות מהלך היסטורי שיירשם על שמו.

האם יעמוד כנגד כל הלחצים לבל יישם את המהלך המתוכנן? לחצים שמפעילים עבדאללה הירדני, אבו־מאזן מאש"ף, בורל מהאיחוד האירופי, ואולי גם גנץ שותפו? ואיך יעבור את משוכת “מפקדים למען ביטחון ישראל", שפרסמו מודעת התנגדות מגלומנית, המשתרעת על פני שני עמודים שלמים בביטאון ההפחדות? אותם מפקדים בדימוס יודעים לנבא מה יקרה לנו כתוצאה מהחלת הריבונות.

“הסיפוח החד־צדדי", כלשונם, מסוכן לישראל. הם מהדהדים את איומי ירדן, הרשות הפלסטינית, עזה, הרשימה המשותפת, הפרשן אברמוביץ’, הפובליציסט אולמרט, האירופאים ומרצ. במודעה הם משרטטים דרכי פעולה אפשריות נגדנו: הפסקת התיאום הביטחוני, השתלטות חמאס על הגדה, הבערת חזית הדרום, פגיעה בהסכם השלום עם ירדן, ביטול תהליך ההתקרבות עם מדינות המפרץ. האחריות לכל אלה, אליבא דאותם “מפקדים", תחול על ישראל, וליתר דיוק על ראש הממשלה.

למודעתם מגויס חייל אלמוני, ותמונתו מעוררת תמיהה: האם הם מבקשים לרפות את ידי לוחמי צה"ל? תחליפו במודעה את בקעת הירדן בחוקי הריבונות על ירושלים ורמת הגולן, תחשבו על המהלך הנועז של ההכרזה על הקמת המדינה ותבינו שאותם מפקדי־עבר־מפוחדים מטילים לשווא מורך בציבור.

החלת הריבונות מסוכנת לישראל? ושמא נהפוך הוא? דווקא הירתעות מצעד זה תעמיד את ישראל בעיני אויביה ויריביה באור של חולשה, כמי שנכנעת ללחצים, אמיתיים ומדומים, ותגביר תוקפנותם. כך, כזכור, הם פירשו נסיגות מחבל עזה ומדרום לבנון, ותיארו את ישראל כ"עשויה מקורי עכביש". אויבינו רגילים לראות ישראל נרתעת ומתקפלת. הגיע הזמן שיראו ישראל נחושה, יוזמת, מרתיעה, משליטה ריבונותה על שטחים שהם נחלת אבות.

מי יסיר עפר מעיניהם של מי שנאבקו, כבר מהימים הראשונים לאחר מלחמת ששת הימים, להחלת ריבונות ישראל על השטחים ששוחררו? הם היו אנשי ציבור ורוח מכל המחנות, ובהם נתן אלתרמן ואורי צבי גרינברג, רחל ינאית בן צבי ובני מרשק, ש"י עגנון ומשה שמיר, דב סדן וצבי שילוח, חיים הזז ודן טולקובסקי, ורבים אחרים. וכן גם פרופ’ זאב וילנאי, שבנו האלוף מתן הוא מראשי אותם “מפקדים־מתנגדי סיפוח" דהיום, וגם המשורר יצחק שלו, אבי הסופר מאיר שלו. מה קורה לדור הבנים? מהיכן החולשה ורפיון הידיים, דלדול האמונה?

הננו חייבים בנאמנות לשלמות ארצנו כלפי עברו של העם וכלפי עתידותיו גם יחד, ושום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על שלמות זו", כתבו 56 החותמים במנשר התנועה “למען ארץ ישראל השלמה" מ־1967, והוסיפו: “גבולות ארצנו כיום הם גם ערובה לביטחון ולשלום וגם אופקים שלא היו כמותם להתעצמות לאומית כוללת, בחומר וברוח. בתוך גבולות אלה יהיו החופש והשוויון – המונחים ביסודה של מדינת ישראל – נחלת כל התושבים, ללא הבדל". החותמים מדברים על הצורך בעלייה גדולה למען יישוב הארץ כולה, נושא שהפך באחרונה לאקטואלי מאוד. תשאלו על כך את יו"ר הסוכנות היהודית בוז’י הרצוג, או את שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו־שטה.

למקטרגים האומרים כי הרבה השתנה מאז נחתם המנשר ההוא, שכמעט כל החותמים עליו אינם עוד עמנו, נשיב: ועדיין אין שעת כושר טובה מזו, עתה, כדי להחיל את החוק, ולו רק על בקעת הירדן האסטרטגית. בסתר לבו, מבין אפילו המלך הירדני “המאיים" שריבונות ישראל לאורך גבולו טובה גם לממלכתו. ועם זאת, אין להשלים עם הקמת מדינה ערבית בלבה של ארץ־ישראל. תהיה זו מדינה חסרת תוחלת בגבולות הזויים, שתעסוק בטרור, בהפעלת לחצים, בגיוס דעת הקהל העולמית נגד ישראל ועצם קיומה. והרי הערבים מעולם לא נזקקו לטענות של “סיפוח", “כיבוש", “קיפוח", כדי ליזום מתקפות חוזרות ונשנות על המדינה היהודית.

יעמדו לנגד עיניו של ראש הממשלה נתניהו דבריו של נתן אלתרמן, אשר באחרונה מלאו יובל שנים לפטירתו: “שעה שאנו מדברים על מדינה ערבית עם ‘דגל ובית נבחרים’, שתכלול את חברון ובית לחם, אנו עושים מעשה אשר שום אומה חיה לא הייתה עושה כמוהו ללא כורח עליון ותבוסה צבאית". הגם שבאיחור, החלת הריבונות שלנו על בקעת הירדן היא חלק ממהלך ההתחברות ההיסטורית המחודשת לארצנו, והעצמת ביטחוננו. לאחריו חייבת לצאת קריאה מירושלים לעם היהודי: קומו ועלו לארץ־ישראל!