1.מגיפה. מילה שהכרנו מהתורה ומסיפורים היסטוריים ולא הטרידה אותנו במיוחד, אף כי סיפרה תמיד על מתים רבים, בהם לא מעטים מאחינו היהודים ברחבי העולם. אמרנו לעצמנו: לנו זה לא יקרה, זה לא עסק שלנו. זה סיפור בעלמא מהעבר הרחוק. אבל הנה זה קרה ועדיין קורה ואינו מרפה, ואיש אינו יודע כיצד ומתי תבוא המגיפה הזאת לסיומה. 

ואם למדתם תנ”ך ותאמצו היטב את זיכרונכם, תיזכרו אולי במגיפות שליוו את עמנו מאז הלך במדבר לאחר יציאת מצרים וגם מאוחר יותר, ושהשורש נגף חרג כבר אז בהטיותיו השונות מהתחום הרפואי־בריאותי וחדר גם לתחום הצבאי־מלחמתי. מגיפה במילון (ראו אבן שושן) היא קודם כל “מחלה מידבקת קשה, מחלה מהלכת”, אבל היא גם “תבוסה גדולה, מפלה קשה” בקרב. ניגף בתנ”ך פירושה הוכה, נחל תבוסה. 

לאחר שבני ישראל עשו את עגל הזהב והכריזו “אלה אלוהיך ישראל!” – חטא נורא – “ויגוף ה’ את העם על אשר עשו את העגל”. וכאן נגיף (מהשורש גוף) את הדלתות על המגיפה שלנו ונתפלל ונייחל לטוב בכלל ולבריאות טובה בפרט, מהר ככל האפשר, ולמציאת חיסון נגד המכה הקטלנית המאיימת הזאת.

קורונה בישראל (צילום: יוסי זליגר, פלאש 90)
קורונה בישראל (צילום: יוסי זליגר, פלאש 90)

2.איש היה בישראל, יצחק מאיר שמו. איש רבגוני: תלמיד חכם, משורר, סופר ומחזאי, מחנך דגול ונערץ על תלמידיו לשעבר בכפר הנוער ימין אורד שעל הכרמל, שאותו ניהל קרוב ל־20 שנה. ראיתי פה ושם פגישות שלו איתם והאהבה ההדדית עלתה בהן על גדותיה. 

ובצד כל אלה היה גם איש פוליטי ומדיני. חבר מוסדות מפד”ל מזה, ודיפלומט – שגריר ישראל בשווייץ ובבלגיה, קונסול בציריך ובמונטריאול – מזה, וגם חבר ההנהלה הציונית והנהלת הסוכנות היהודית וראש המחלקה לתרבות תורנית בגולה. דובר ונואם רהוט בכמה שפות, מגיב אינטנסיבי, בכתב ובעל פה, על אירועים, תופעות ודברים שנאמרים ולפעמים גם מרגיזים. 

הוא היה פולמוסן מבריק ומקורי. הנה דוגמה למקוריותו: הוא שלל את המונח הידוע “הציונות הדתית”. יש ציונות אחת ויחידה, טען, ובה שותפים ציונים דתיים וציונים לא דתיים. פעם דימיתי אותו לצייד הנחבא בין השיחים, אורב לאיזה פולמוס “בריא” שיחלוף על פניו, וכשזה עובר, הוא מזנק עליו ממחבואו ומכניס עצמו בדברי טעם והיגיון לתוכו. 

והאיש היקר והמיוחד הזה, שהייתה לי גם הזכות להיות חברו, הלך לעולמו לפני כשבועיים בגיל מופלג למדי – הליכה כואבת ומייסרת לו, החולה, למשפחתו ולחבריו. לרבים, הוא, רעיונותיו ודבריו יחסרו. מאיר היה ילד ניצול שואה. בפרוץ המלחמה ברחה משפחתו מבלגיה, שם גרה, למרסיי שבצרפת. 

אביו נלקח על ידי הגסטפו ויותר לא ראוהו בני משפחתו. כעבור זמן יצאה האם ממרסיי עם יצחק בן השמונה ועם אחיו הצעיר ממנו וכשהיא עצמה בהריון, למסע הצלה רגלי לשווייץ. זה סיפור מרתק, דרמטי, שיצחק מאיר פרש אותו בספרו “אישה אחת”. 

שיאו מתרחש על גבול שווייץ, כשמשמר חיילים שוויצרים מסרב להתיר את כניסת האם וילדיה, ובצד עומד כוח גרמני הממתין לסילוקה הסופי של המשפחה כדי שיוכל לחסלה. ושם, ברגעים המתוחים והמסוכנים הללו, צצים הניצנים של יצחק של השנים הבאות. 

הוא, ילד בן שמונה, פוצח בנאום מרגש מול המפקד השוויצרי וזה נכנע לבסוף ופותח לאם ולילדיה את שערי ההצלה. ספר מומלץ בכל לב לכל מי שלא קרא.