אני ב-א-ל-ם”, לחשה הנערה לחברה שלה, בזמן שהסתיים המופע. הן היו בנות 17. אולי קצת יותר. “הלם”, תיקנה אותה חברה שלה. “לא אלם”. “קלטת איך היא שאלה אותי אם הטרידו אותי פעם מינית?” – “היא” זו בחורה נוספת שישבה איתן סביב השולחן. 

מה שיכול היה להיות מקפצה אל שיחה כנה שאולי תמנע את ההטרדה המינית הבאה הפך מהר לשתיקה רועמת. אני כמובן מבינה אותן. העולם, כך נדמה, עדיין לא ערוך לנשים שמציבות גבולות ברורים. איכשהו תמיד ימצאו בהן את האשמה. נשים בכל גיל, ככה מאמינים אנשים רבים מדי, הן פתייניות. לוליטות קלות דעת כשהן קטנות, מקצועניות כשהן גדלות. תמצאו לי אישה אחת שלא הוטרדה מינית. אחת.

ברגע הראשון רציתי להתערב ולהגיד לה: במה את מתביישת? שיתבייש זה שהעז להציק לך. אחר כך שאלתי את עצמי על מי אני עובדת. כבר קרה לי שהתשובה האוטומטית שיצאה מפי בתגובה לשאלה “האם הוטרדת מינית?”, בשיחה פנים אל פנים, הייתה שלילית. אחר כך באה שתיקה. 

למי יש כוח, הרי, להתעסק אחר כך עם האשמות כמו “מה עשית כדי שזה יקרה לך?”. מי מאיתנו באמת מוכנה לזנוח את כל המאבקים היומיומיים הקטנים בשביל לשנות את העולם מן היסוד, ובגדול? אני מנסה למנות את הפעמים שפגשתי את ההטרדה עין בעין, ולא יודעת איפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר. מעין בליל של זיכרונות, מראות וריחות, שברי תמונות שמתלבשים זה על זה והופכים לעיסה אחת שאף אחת לא רוצה לגעת בה. 

אולי זה מתחיל באיש החביב, המכוער והפוזל מהמכולת, שליטף את הכרס שלו והציע לי טרמפ עד לרחוב קינג ג’ורג’, “כדי שלא אזיע בקיץ הזה”. כשהוא נכנס בכבדות לטנדר שלו, הוא נראה לי כמו דמות מאחד הספרים של דן־בניה סרי. זה אפילו העלה בי חיוך. כשהיד העבה שלו צנחה על הירך שלי כמו קטיושה, זה היה הרבה פחות מחויך. ואני שתקתי. המעמד הזה, של זקן מרייר מול נערה צעירה, היה כה מביך, שלא רציתי להעליב אותו. הבנתן? אני לא רציתי להעליב אותו. אז ברמזור הפטרתי “תודה” חרישית, השפלתי מבט וקפצתי מהטנדר. לא סיפרתי לאף אחד כמובן. את הבושה שמרתי לעצמי.

***
או שאולי אקפוץ כמה שנים קדימה, אל הסופר הנערץ עטור הפרסים שנוהג לצאת תדירות נגד אלימות בספרי ילדים ובכלל? בתום פגישה מקצועית־ידידותית הוא ליווה אותי לאורך השדרה התל־אביבית הירוקה. הרמתי יד כדי לעצור מונית ופתאום הפרצוף שלו היה קרוב לפנים שלי.
קרוב מדי. 

“נשקיני על שפתיי”, ביקש עם הבל פה של בצל. כל מה שרציתי היה להקיא בקשת את הקפה ששתינו יחד, בשיחה האינטלקטואלית שלנו, אבל זה לא קרה. ריחמתי על האיש שנאחז בקרני האור האחרונות של התהילה, וניסה בחסותן לגנוב את דעתה של קולגה צעירה בהרבה. שוב שתקתי.

ואולי ארחיק אל האופנוען במשקל כבד שהגעתי לראיין זמן קצר אחרי שאשתו יצאה לסופר כדי לקנות חיתולים לתינוק שלהם. מרגע שסיימנו את הראיון ועד לנחיתתה של ההצעה על השולחן חלפו אולי שלוש דקות. באיזו קלילות הוא אמר: “יש לנו עוד קצת זמן עד שאשתי מגיעה”. אמרתי לו שאני שמחה. ככה הוא יוכל להכין לה ארוחת בוקר, ושתקתי. את הראיון החלטתי לגנוז. יש עוד, ועוד ועוד. חלקם מרומזים, חלקם אלימים יותר. ברובם שתקתי.

“אני רוצה להגיד לך משהו”, פניתי אל הנערה הזו, שיצאה מהאולם עם חברותיה. “בחיים אל תשתקי. בכל האולם הזה, אין אחת שלא עברה איזושהי הטרדה מינית. יש פה גם מספיק בנים שעברו הטרדה מינית. אני הייתי צריכה לעבור את גיל 40 בשביל להתחיל לדבר ולהוריד את האלה על הראש של מי שרק מעז לגעת בי אם אני לא מעוניינת. אל תחכי כמוני וכמו החברות שלי לגיל 40. אף פעם לא מוקדם מדי לדבר ולשתף”. היא וחברותיה הסתכלו עליי, על המשוגעת הזקנה, בפליאה. אחר כך היא אמרה להן: “בואו נשב עוד קצת. אנחנו צריכות לדבר”. החיוך שלה והמבט הישיר סיפרו לי הכל. אצל שלוש בנות צעירות ועוד אחת בוגרת, נשבר האלם. 

קריאה ראשונה
גירושין זה אף פעם לא עניין קל, על אחת וכמה כאשר מעורבים בזה ילדים משותפים. איך לספר להם זו אחת מהשאלות הכי כבדות משקל סביב הסוגיה. בספר “אמא ואבא רוצים לספר לכם משהו”, עו"ד בני דון־יחייא מקפל את ניסיונו רב השנים בתחום ומשרטט במילים את האבולוציה של תהליך הבשורה לילדים, החל בהתלבטויות, דרך סימני השאלה שמעיבים על חייהם של כל בני הבית עם השינוי הגדול שעתיד להגיע, החשש מפני התגובה של הסביבה, השלמה והתחלה של מסלול חדש בחיים. 

הוא עושה את זה דרך סיפורה של משפחה אחת עם שני ילדים וכלבלב, ומתאר את התהליך צעד אחר צעד. לטובת הקוראים הצעירים (אם כי זה ספר שבמובהק מבקש להיקרא במשותף עם ההורים), הוא משלב מעין מנטרות חרוזות (“החיים שלנו ישתנו וזה בלגן גדול/ אבל תראו שעם הזמן נצליח להתגבר על הכל”). התוצאה אומנם מעט ארוכה ואפשר היה לקצר בעריכה, אבל מה שחשוב באמת, שזהו ספר שמבין ללבם של ילדים ומכסה את האפשרויות מצדם של מבוגרים. 

כדאי לשים לב לאחרית הדבר של ד”ר עדנה כצנלסון, פסיכולוגית קלינית, חינוכית והתפתחותית, והאורים והתומים של התמודדות עם מצבי משבר, בנושא “מודל נכון לגירושין”. 

“אמא ואבא רוצים לספר לכם משהו", מאת בני דון־יחייא; איורים: רונה מור; אגם הוצאה לאור; מחיר: 68 שקלים.

הספר ''אמא ואבא רוצים לספר לכם משהו'' (צילום: עיצוב: רונה מור)הספר ''אמא ואבא רוצים לספר לכם משהו'' (צילום: עיצוב: רונה מור)

המלצתרבות
יוריו הוצגו בגלריות חשובות בעולם ועבודות הפסיפס שלו נחשבו אבן דרך באמנות הפסיפס, אבל כאן, בארץ, הוא נדחה על יד הממסד האמנותי שהתנכר לו. הכוונה לנחום גוטמן כמובן. למרות זאת, עבודות הפסיפס שלו מעטרות עד היום את רחובות העיר תל אביב־יפו, כדוגמת פסיפס תולדות תל אביב שבשדרות רוטשילד, עם סצינות מחיי העיר. 

מוזיאון גוטמן לאמנות מציע לילדות ולילדים בגילי 10־5 להתנסות באמנות פסיפס הנייר, בסדנה שבה כל אחד יצא עם יצירה מקורית משלו, והכל באמצעות גזרי נייר, דבק, דמיון וטכניקות של האמן שהיה מופקד על עיצובן של דמויות מההווי הארצישראלי: נשים, שוטרים, ילדים, ואפילו אלוהים בספרי התורה לילדים שאייר. 

סדנת פסיפס נייר, יום שבת 27.6, בשעות 13:00־11:00. מוזיאון נחום גוטמן לאמנות, תל אביב־יפו. מחיר: 45 שקלים לילד, 15 למבוגר מלווה. טלפון: 03-5161970

פעילות פסיפס במוזיאון נחום גוטמן (צילום: אסף לוי)פעילות פסיפס במוזיאון נחום גוטמן (צילום: אסף לוי)