איך חולפת לה תהילת עולם ומתפוררת כאבק פורח. היו זמנים שבהם נכנסתי לחדר חמוש במשקפי שמש מחזירי אור עם לוק מהז'ונרל, ואחת־שתיים, בכלל בלי מאמץ, הקהל היה שלי. חוכמות וקשקושים, בדיחות, חיקויים ודברי הגות בלירה - הכל עבד והתקבל בתשואות ובאהבה. במשך שנים התרגלתי לתפוס את הפוקוס כמסמר האירוע, נאמבר וואן. זו הייתה שגרה מבורכת מבחינתי בימים ההם. כמה נהניתי מזה, יסלח לי האל.

אם זכיתי לאוזן קשבת ולו לרגע, ידעתי מיד איך לחפור בה ובמקצועיות, עד להכרעה מענגת. צריך לתפוס את תשומת הלב? ניחנתי בידע כמעט מדעי שאפשר לאלף ולהשתלט על בעליה. אולי בגלל זה למדתי בסופו של דבר משחק באוניברסיטת תל אביב. כמדומני המטרה הייתה להתמקצע בתחום ולהפוך את התחביב לעסק כלכלי מכניס.

כשסיפרתי על כוונתי לבכירי המגמה ולשלל הפרופסורים במקום, הם הביטו בי בבוז גמור ודרשו שאתמסר לאומנות הגבוהה, שעיקרה חיבוטי נפש ופענוח הנסתר בטקסטים מימי מתושלח. סירבתי לקבל את גזר דינם. כל שעניין אותי בשנות ה־20 המוקדמות שלי היה להמשיך את המסע. להקסים ולבדר. בסוף, אגב, נחשפתי באותה פקולטה לתיאטרון בעיקר לדברים שונים ומשונים שטמטמו לי את השכל. חלקם ממש חרפנו את מוחי לטווח בינוני וארוך. אבל זה כבר סיפור אחר, לטור אחר.

בחזרה לתאווה הבימתית שלי. זכורני שהיו תקופות שבהן החברים נהגו להמתין עד שאגיע לאירוע, מהסיבה הפשוטה שאני הייתי האירוע. "חיים כאן, אפשר להתחיל", נהגו להכריז בהתרגשות עם בואי, ואני סחטתי את הסטטוס ואת מה שהביא עמו עד תום: הצלחה בחיזורים, חברים בלי סוף וטפיחה תמידית על השכם היו מנת חלקי. אבל לא לעולם חוסן.

לאחרונה אני חש שמתחולל שינוי דרמטי בזירה הזאת. האדמה, כמאמר הקלישאה, רועדת. בהתאם לכך, כשאני נכנס לבית קפה או פוגש מכרים, במקום לשאול לשלומי ולהתפעל משנינותי המוכרת, הם דוחפים והודפים אותי לעזאזל ואצים רצים למקום אחר. כעת מאווייהם ורצונם הוא להביט בבתי מיכאלה ולהתפעל ממנה. ממש כמו באותן טבלאות עיתונאיות משנות ה־80: חיים - אאוט, מיכאלה אתגר - אין.

כבר לא משנה אילו חדשות מפתיעות, סקופים מרעישים ותובנות מעמיקות אביא, הכל בטל ומבוטל לנוכח חיוכה הכובש ומועט השיניים. מי היה מאמין שלארבע שיניים יש אפקט כזה. אפילו אם אפרוש מול עיניהם הפעורות תזה מרטיטה, עמוסה בעדויות מרעישות שקראתי בטוויטר על הקונספירציה שעומדת מאחורי הקורונה ומופעלת - כך סבור צייצן רב־דמיון וקשרים - בידי ג'ורג' סורוס וסנטה קלאוס בכבודם ובעצמם, אוזניהם תיאטמנה למנגינת החליל שכל כך העריכו עד לא מזמן. קולי פשוט לא מזיז להם. מבחינתם רק לשמוע כל היום את התינוקת קוראת "דה דה דה".

תינוקות (צילום: ingimages.com)תינוקות (צילום: ingimages.com)

לקח לי זמן להפנים שהכל התהפך. לא מזמינים אותי כדי לראותני, אלא בשביל ליהנות מעיניה המסבירות והקורנות של הקטנטונת. היא האטרקציה הגדולה. העלבון צורב. גם התובנה שהסיבוב נגמר. לא די בזקנה, בשיער הלבן ובכאבי הגב. הנה, גם זה הגיע. למרות זאת ניתן להבין אותם בהחלט. החידוש שובבי ומרומם עשרות מונים מהקודם, זאת אומרת ממני. הברות ספורות של מיכאלה, יש בהן כדי להפנט את העולם כולו.

כעת המילה המרכזית במילון המצומצם שלה היא "אבא". זו נהגית בכמה גרסאות: רצף, קיטועים ובבודדות. למרבה הצער היא קוראת לכל גבר "אבא". מעט מעליב. גם מבטל לכאורה את חלקי בנוגע ליצירתה, ומעל לכל מחייב אותי לומר בהתנצלות קלה לאלו שמחייכים בממזריות מעצבנת, "אני אבא שלה". מאידך, הלבבות נמסים ממנה ברמת דביקות כזו, עד שייתכן שמשרד הבריאות צריך להזהיר את הציבור.

אחרי שהשלמתי עם הצער והעובדה שאיני אופנתי כשם שהייתי, שקעה בי מחשבה חדשה. הבנתי שאומנם אינני מחולל החינגה, אבל היצור שמעורר את האושר נמצא בחזקתי. כמו הבנקאי שאוחז בידו בחוזקה את המפתחות לכספת היהלומים הגדולה בעולם, שעיני המביט בה נוצצות - כך שמחים אנשים בבואי איתה. ובניגוד לעבר ולימים שבהם הייתי חייב להשקיע את כל כולי על מנת לשמח את הסובבים אותי, עד כדי מעמסה ומתח נפשי, כעת מספיק שהם יעיפו מבט חטוף בבתי כדי להביא לתוצאה כפולה ומכופלת. כנראה שהמשורר צדק - ילדים זו באמת שמחה, ולא נורא בכלל שזה בא על חשבוני.