אחד מביטויי הגנאי הנפוצים של העת האחרונה הוא “בית ספר לא אמור להיות בייביסיטר לילדים". אנחנו שומעים את זה גם מכיוון ארגוני המורים, ובאותה נשימה גם מכיוון הורים שדורשים רפורמה מקיפה במערכת, וטוענים שהיא כבר מזמן לא מתאימה לצרכים הנוכחיים, לטכנולוגיה וכו'. ואני דווקא חושב שאחד הלקחים המרכזיים מתקופת הקורונה הוא שבית ספר בהחלט צריך להיות בייביסיטר. זו לא מטרתו היחידה, כמובן, אבל זו מטרה מרכזית, והיא לגיטימית לגמרי.

בחברה מערבית, שבה שני ההורים יוצאים לעבודה (וגם אם היו רוצים לשנות זאת, המצב הכלכלי בדרך כלל לא מאפשר להם), המדינה חייבת ליצור עבורם מנגנון שיעסיק את ילדיהם. לפחות עד לגיל שבו הם כבר עצמאיים. זאת אמירה מאוד לא רומנטית כשמדובר בחינוך, אבל היא משקפת את המציאות. מערכת החינוך לא עומדת בפני עצמה, היא חלק ממערך שלם. ואם המדינה מעוניינת להחזיר את הכלכלה לאיזשהו מסלול ושאנשים יוכלו לשוב לעבודה, היא צריכה לקחת אחריות על ילדיהם הקטנים. מה יעשו איתם בבתי הספר זו כבר שאלה אחרת (וחשובה מאין כמוה). אבל עצם הרצון להשתמש בבית הספר כבייביסיטר מובן לחלוטין.

ובאותו הקשר, במסגרת דברים שלמדתי מהקורונה. בית הספר הוא לא רק סידור להורים, אלא גם מקום מפגש חברתי הכרחי עבור הילדים. בעידן של אינטרנט מהיר, שמאפשר לילד לשחק, ללמוד וגם לתקשר בלי לצאת מהבית, הצורך באינטרקציה חברתית נהיה קריטי. גם אם הוא מושג בכפייה, דרך האילוץ להגיע בכל בוקר לבית הספר. ראיתי את זה היטב על הילדים הפרטיים שלי בתקופת ההסגר. מה שנראה להם בתיאוריה כסוג של גן עדן (לקום מתי שרוצים, ולהיות כפוף למינימום של מטלות לימודיות), הפך עם הזמן לסוג של אפאטיות וחוסר תפקוד, שהיו עלולים להתדרדר גם לדיכאון של ממש. מה לעשות. יש משהו בתפקיד המסורתי של בית הספר, כמקום מפגש חברתי, שמרבית הילדים עדיין זקוקים לו.

קורונה: הלימודים בבתי הספר בישראל מתחדשים בהדרגה (צילום: מרק ישראל סלם)קורונה: הלימודים בבתי הספר בישראל מתחדשים בהדרגה (צילום: מרק ישראל סלם)

ועכשיו בואו נדבר על תהליך הלימוד עצמו. הנביאים הרבים שצצו בימי הקורונה הראשונים התפייטו על ההזדמנות הבלתי חוזרת שנפלה בחלקנו לזרז את תהליך הלמידה מרחוק. ויש בזה משהו, בעיקר בקבוצות קטנות ובאקדמיה. לימוד מרחוק עשוי לחסוך נסיעות ממושכות, ובכלל - זמן יקר, ולהשתלב בצורה יעילה בהרבה בשגרת היום שלנו. אבל העניין הזה פשוט לא עובד כשמדובר בכיתה גדולה של ילדים/נערים. ואני אומר את זה גם משיחות עם מורים, וגם מחוויות הילדים הפרטיים שלי. הילדים מתקשים להתרכז בזום עוד הרבה יותר מבכיתה.

הסיטואציה מאפשרת להם לחפף, לכבות את המצלמה ולהשתמש בשיעור כרעש רקע בזמן שהם עסוקים במיליון דברים אחרים (כלומר, בטלפון). ואולי חשוב מכל - אין את קשר העין הזה, בין המורה לתלמיד, שמאפשר למורה להבחין עד כמה התלמיד נמצא בעניינים, ולתלמיד להקשיב באופן אמיתי וישיר. מה שמחזיר לתמונה עוד אלמנט מסורתי של מערכת החינוך, שהתחלנו להתייחס אליו קצת כאל דבר מובן מאליו - ההוראה הפרונטלית.

החשיבות של מורה בודד שניצב בכיתה, מול התלמידים, ומעניק להם אלמנטים שאי אפשר למצוא בוויקיפדיה (כריזמה, אמפתיה, סבלנות, משמעת וגו'). כמובן שהפונקציה הזו נפגעת מתחלואי המערכת, שהיו כאן עוד הרבה לפני הקורונה - כיתות גדולות מדי, משכורות נמוכות מדי למורים, שמשפיעות על איכות כוח האדם ועוד.

אבל דווקא בנקודה הזו אפשר לאמץ מתוך ימי המגיפה אלמנט חדש, שישנה את השיטה. ואני מדבר על קונספט ה"קפסולות". פתאום, כשחילקו את הכיתה לשניים, הרבה מורים ותלמידים ראו כי טוב. כמובן שלחלוקה הזו יש מחירים לא פשוטים, והיא פחות מתאימה לילדים צעירים (בגלל פונקציית הבייביסיטר ההכרחית). אבל אין סיבה שהחל מכיתה ז', נאמר, התלמידים לא יחולקו לשתי משמרות, לפחות בחלק מהמקצועות. גם אם הם ילמדו פחות שעות בסך הכל, הלימוד שלהם בפועל יהיה יעיל וטוב יותר. כך שאולי דבר אחד טוב יצמח מתוך הקורונה הארורה הזאת, חוץ מחלות ביתיות.

קורונה: מחטאים את בתי הספר לקראת חזרה ללימודים (צילום: פלאש 90)קורונה: מחטאים את בתי הספר לקראת חזרה ללימודים (צילום: פלאש 90)

על הסכין
בשבוע שעבר כל שעות הפריים טיים של קשת, בכל יום, הוקדשו ל"המטבח המנצח", בעוד אלה של רשת נתפסו כולן בידי “הישרדות". אפילו בקנה המידה של טלוויזיה מסחרית בישראל, עם הנסיבות המקילות של הקורונה, מדובר בשפל עגום במיוחד. הריאליטי השתלט לגמרי על לוח השידורים, ואין כבר אפילו מראית עין של ניסיון לגוון.

"מרצ'לה" (נטפליקס) היא סדרת מתח בריטית שנוצרה בידי סקנדינבי (הנס רוזנפלד, יוצר “הגשר"). מבחינתי, מדובר בליהנות מכל העולמות. העונה השלישית שעלתה עכשיו משמרת את האיכות ומעמיקה את דמותה הייחודית של מרצ'לה - בלשית שבירה, אובססיבית ומוטרפת, ובאותה נשימה חדה וחזקה, שמגלמת נפלא אנה פריל.

נישאר בסדרת מתח נטפליקסית, הפעם בפולין. "The mire" המוצלחת עוסקת בשני עיתונאים, בפולין של שנות ה־80, שחוקרים תעלומת רצח של פרוצה ובכיר במנגנון הקומוניסטי. הסיפור והדמויות לא מקוריים במיוחד, אבל ההצצה לפולין העגומה והאפורה של האייטיז, ולמבנה החברתי תחת הקומוניזם, מעניקה ערך מוסף אמיתי לצפייה.