ליאל, ברוך ובר נביא שיבחו את עותייבה, אבל לא חסכו ממנו ביקורת. כבודו, הם טענו, לא הבליט די הצורך את העניין הפלסטיני. "האתגר הנוכחי איננו השאלה 'סיפוח או נורמליזציה'", הם כתבו, "נורמליזציה תבוא רק במסגרת פיתרון לסכסוך, שיביא את הכיבוש לסיומו". במלים אחרות אומרים השלושה, אם אבו דאבי מחממת את היחסים עם ירושלים אנא שתעשה זאת במסגרת הסדר קבע הוגן וצודק כלפי הפלסטינים, ולא בנפרד ממנו.
במבט ראשון, נראה הדיון הזה שוב כעימות בין שמאל ימין. בפועל, הוא מניח על השולחן שאלה מרכזית ביחסי החוץ של ישראל. מה צריך לבוא קודם. רמאללה או עוקף רמאללה. האם מדינת ישראל צריכה לרוץ קדימה בחימום יחסיה עם מדינות ערב, ולקוות שהבעיה הפלסטינית תיפתר מאליה או תיחלש - או שמא עדיף לסיים את השליטה על עם אחר, ואז ייפתחו מאליהן נתיבות לבירות ערב.
בהתקרבות של מדינות המפרץ אלינו יש משהו מפתה. בלי לומר זאת מפורשות, הן מודות כי הסולידריות שלהן עם הפלסטינים פחתה, והן פתוחות להצעות. הן מציעות לנו חברות, וככל שחולפות השנים, ההצעה מתחזקת. השאלה היא, האם לפנינו פריצת דרך היסטורית, פתח לשיפור יחסי החוץ של מדינת ישראל, או מלכודת דבש.
שלושת הלשעברים מזהירים מפני הבאות. מאמרם התגובה שלהם לאבו דאבי אינו מייצג מחלוקת בין ישראלים לערבים. זה דיון פנים ישראלי הנוגע לתפיסת הביטחון הלאומי וקביעת אופייה העתידי של החברה הישראלית. איזו מדינה תהיה כאן. מה יהיו גבולותיה. האם נשלוט בהם או נחיה לצידם.
העבר לימד, כי מי שבורח מן הפלסטינים, הפלסטינים רודפים אחריו. אם לא ההנהגה תרדוף, אזי הרחוב. ואם לא הרחוב, אז ילדי הרחוב. מי יודע, אולי הבעיה הפלסטינית באמת תתמוסס מאליה במרוצת השנים. או שהמציאות תוביל אותנו למדינה אחת מן הים לירדן. אבל בהחלט ייתכן שהיא לא תלך לשום מקום, ואחרי שרצנו קדימה ביחסינו עם ידידינו החדשים בדובאיי, בריאד ובמנאמה, נגלה כי שכחנו את המפתחות מאחור. לפלסטינים, כידוע, יש דרכים בלתי נעימות להזכיר לאחרים נשכחות. במקרה הזה, מדינות המפרץ לא יהיו שם כדי לעזור. לא לנו, ולא לאחיהם.
מיום ראשון הקרוב יוכלו מאה אלף מתושבי הרצועה, בערך 5 אחוזים מכלל האוכלוסייה, לגשת לסניפי הדואר במקום מגוריהם. שם יחכה לכל אחד מהם, על פי רשימות שהוכנו מראש, שטר ירקרק בן 100 דולרים, שאותו הם יוכלו להמיר בשוק החופשי למזומנים. רובם גברים ומיעוטם נשים, כולם נזקקים, והם תלויים בסיוע הזה ומחכים לו במתח ודאגה כל פעם מחדש.
מאחורי תשלום הקיצבאות הללו עומד הֵסדר בעל-פה בין ישראל, קטאר וממשל חמאס. הוא נולד לפני כשנתיים אחרי שאבו מאזן החליט להפחית את התמיכה של הרשות באוכלוסיית עזה, כאמצעי לחץ על חמאס. לפי ההסדר, יזרימו הקטרים מיליוני דולרים לרצועה כדי למנוע את קריסתה. ישראל תפקח על הסכומים ותהיה בעלת זכות וטו על כל פעימה. חמאס רצתה מאוד בדולרים הללו, מן הסתם, ולכן נאותה מרצון למסור את שמות הנהנים לישראל, שמא יהיו אלה פעילי הזרוע הצבאית.
מאז מעבירה קטאר לרצועה מדי חודש מיליוני דולרים בשלושה ערוצים מקבילים: את הסכום הגדול ביותר הם מקצים לרכישת סולר מחברת אנרגיה ישראלית, המשמש להפעלת תחנת הכוח בעזה. סכום נוסף משמש לתמיכה בנזקקים, ובערוץ שלישי הם מממנים בנייה של מיזמי תשתית ומבני ציבור. בסך הכל, מדובר בכמה מיליוני דולרים בחודש. אף שמדובר בסכום פעוט עבור מדינה עתירת משאבים כמו קטאר, הסדר העברת הדולרים קירב את דוחא וירושלים אחרי שנים של התרחקות. המדינה הקטנה במפרץ, שהואשמה על ידי ישראל כי היא תומכת טרור מושבעת, הפכה לשותפה.
בשבועות האחרונים החליט השליח הקטארי לרצועה, מוחמד אלעמאדי, להקפיא את התשלום לנזקקים כאמצעי לחץ על ירושלים. דוחא ביקשה הבהרות, האם בכוונת ישראל לבצע את הסיפוח בגדה, ולא נענתה. בתגובה החליטה למנוע את מענק 100 הדולרים מן הנזקקים. הדולרים מופקדים אמנם בבנק בעזה, אבל שחרורם לציבור הנהנים עוכב במשך ארבעה שבועות. איש לא תבע את עלבונם של העזתים המסכנים על התרגיל שנעשה בהם. אחת המדינות העשירות בעולם משתעשעת באוכלוסייה מוחלשת כמו היתה כדור משחק בידיה כדי לרשום רווח מדיני קטן. רק השבוע, אחרי לחצים מבפנים, הפשיר אלעמאדי את הכסף, אבל הודיע כי קיצבת יולי מותנית בהתפתחויות במצב.
נותרה שאלה: הקופה היא קטארית, הנזקקים הם עזתים. מה לזה ולסיפוח? ובכן, הקטרים הבינו כי ישראל רואה בדולרים שלהם גורם מייצב ברצועה. בזכותם זורם שם החשמל עשרים שעות ביממה לפחות, והודות להם, רף ההתמרמרות מצוי בשליטה. מאה אלף בתי האב, שמקבלים את הקיצבה חודשית, מצליחים בעזרתה להחזיק את ראשם מעל למים. מרגע שהם למדו כי ברז המזומנים שלהם הוא גם כדור הרגעה עבור ירושלים, הם הבינו כי בידיהם קלף לחצים עליה. וכשיש לך קלף, אתה שולף אותו.
התרעות פיקוד העורף