בשנת 2000, בתחילתה של הקריירה העיתונאית שלי, עבדתי בערוץ הראשון של הטלוויזיה הרוסית. במסגרת העבודה נשלחתי למדינה אחרת לצלם סדרת כתבות. יום אחד שמעתי שמתוכננת הפגנה גדולה בעיר הבירה של אותה מדינה. אמרו לי שמדובר בהפגנה מסורתית של מפלגת השלטון שמתקיימת מדי שנה, ושזה המקום להרגיש את השטח והלך הרוח של התושבים. השתכנעתי מיד. הצוות שלי ואני ביקשנו אישור לצלם, וקיבלנו. ביום ההפגנה הגענו למרכז העיר. המוני צעירים שטפו את הכיכר, רבים נשאו שלטים, שרו וצעקו. המפגינים נראו חדורי אידיאולוגיה שמאחדת את כולם.

לא היינו העיתונאים היחידים, כמובן. מצאנו מקום פנוי בין שאר הצוותים שהתחילו לצלם, פרשנו את הציוד, נעמדתי מול המצלמה ופתחתי בדיווח. לקח למפגינים דקה או שתיים לזהות את הזרים. הם זרמו לעברנו והתקהלו מאחוריי ומאחורי צוות הצילום שלי. בהתחלה זאת הייתה סקרנות גרידא. אך תוך שניות מישהו זרק את המילה "אמריקה", ואז זה בא.

תחילה נשמעו צעקות. לא דיברנו את שפת המקום, אך האגרסיה הייתה כה ברורה וחדה, שלא הותירה ספק בתוכן הקריאות. ואז מישהו דחף את הצלם ואחר חטף את המיקרופון מידי. את עשר הדקות הבאות לא אשכח לעולם. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שנפגשתי פנים אל פנים עם אלימות חסרת רסן. התמזל מזלנו והעיתונאים המקומיים הבחינו במתרחש. הם הזעיקו את אנשי הביטחון שהיו פזורים בשפע בין המפגינים. חולצנו ללא פגע, למעט הציוד השבור ובעיקר התחושות הקשות.

באותו הערב נפגשתי לקפה עם איש ציבור מקומי. "את לא צריכה להיפגע", אמר בחיוך לאחר ששמע את תלאותיי. "זה לא כוון נגדך. החזות האירופית שלכם בלבלה את המפגינים הצעירים. לו היו יודעים שאתם מערוץ רוסי, זה לא היה קורה, אבל מי שואל שאלות באירועים כאלה. הם כל כך שונאים את המערב, ואת אמריקה - האויב המערבי הגדול שלנו - שראו בכם סמל לכל הרוע הזה ושילמתם את המחיר. אין מה לעשות, במלחמה האידיאולוגית התקשורת היא תמיד הסמל. היא תמיד בחזית ומדי פעם גם חוטפת". ובכן, אותה מדינה זרה הייתה עיראק של סדאם חוסיין, ההפגנה הייתה של מפלגת הבעת', והכיכר - כיכר השחרור שבמרכז בגדד.

אז למדתי שיעור ולקח משמעותי לחיים. עיתונאים הם אולי סמל, אבל לא בכל מדינה הסמל היה בהכרח חוטף קללות, גידופים ואף מכות, משום שהוא מסמל משהו שהמפגינים לא מסכימים איתו. שיח ציבורי אלים ששורר בחדרי חדרים בא לידי ביטוי בין היתר גם ביחס לאנשי התקשורת. כשהשפה נמוכה ומלוכלכת, ואיומים ואגרופים הופכים לנימוק לגיטימי בוויכוח פוליטי - זהו תסמין ברור לשיח אלים שאינו בריא ואינו מיטיב עם אף חברה.

בנימין נתניהו (צילום: משרד הבריאות)בנימין נתניהו (צילום: משרד הבריאות)

למה לשמור על הנימוס?

נזכרתי בחוויה העיראקית שלי השבוע, כשראיתי את הסרטון שבו אמנון אברמוביץ' מחולץ מהפגנת הימין. צפיתי בסרטון הקצר שוב ושוב. המחזה היה סוריאליסטי: עיתונאי צועד לאטו, ידיו בתוך הכיסים, מוקף בתאורה מקצועית של הצלמים שסביבו, ובחושך המפגינים הזועמים והשוטרים המהווים מחיצה אנושית בינו לבינם.

אומנם אחרי מה שעבר כלוחם במלחמת יום הכיפורים, הגידופים של המפגינים מן הסתם קטנים על אברמוביץ', ובכל זאת החוויה שחווה אינה נעימה בלשון המעטה. אברמוביץ' הוא דוגמה טרייה למהלכים המטרידים והמסוכנים שעוברת החברה הישראלית בשנים האחרונות. הוא בהחלט לא היחיד שחש על בשרו את האלימות שבאוויר.

כשראיתי את סרטון החילוץ שלו מההפגנה, נזכרתי בחבריי למקצוע שחוו רמה כזו או אחרת של אלימות לאחרונה: יואב קרקובסקי מתאגיד השידור כאן; עקיבא נוביק מחדשות 13; שרה ב"ק שחטפה גידופים דומים בהפגנת השמאל לפני כמה חודשים. זוהי רק רשימה חלקית.

ההתנפלות של ח"כ עפר שלח השבוע על שני המגישים של ערוץ הכנסת, משה גלסנר ואבי בלום, נכנסת גם היא לרשימת האלימות. שלח הרשה לעצמו להתפרץ בזעם לאחר שנשאל שאלה שלא מצאה חן בעיניו, לא משום שהינו אדם חסר רסן או חסר תרבות. חבר הכנסת החליט לפוצץ את הראיון בצעקות משפילות מסיבה אחת: כי האווירה הכללית מאפשרת זאת. כי הוא התרשם שמותר לו. אז למה להתאמץ ולשמור על קור הרוח ועל הנימוסים? אומנם ההתבכיינות וההתקרבנות כלפי "התקשורת העוינת והלא אובייקטיבית" עד כה הייתה לרוב לנחלת הימין, אבל למה שגם אנשי מרכז–שמאל לא יקטפו את הפירות שהבשילו?

לליכוד, ובמיוחד לבנימין נתניהו באופן אישי, הקמפיין נגד התקשורת ה"מגויסת" הביא עד כה רווחים אלקטורליים נאים. לא בטוח מה הביא יותר קולות לליכוד בסבבי הבחירות האחרונים: המתקפות נגד מערכת המשפט או אותן התמונות של בן כספית, אמנון אברמוביץ', רביב דרוקר וגיא פלג על רקע שחור ותחת הכותרת "הם לא יחליטו".

עמדתו של נתניהו לגבי התקשורת ברורה וידועה. עם זאת, הגישה השתנתה עם השנים: אם בסוף שנות ה־90 הוא ספג וסבל, בשנות ה־2000 הוא החליט לעשות מעשה ולשבור את המונופול בשוק התקשורת, ואחר כך הוא עבר למתקפה. יותר נכון, להפצצה. כשתמך ופעל למען היווסדותם של כלי התקשורת החדשים שנכנסו לזירה ושינו את צביונה, עשה מעשה גדול ומבורך לשיח הציבורי בישראל. עם הזמן הגיע למסקנה שהשינוי המיוחל הזה, אם עושים אותו ככה מבפנים, נעשה לאט מדי.

"לנסות לשנות את פניה של התקשורת באמצעות עיתון חדש או ערוץ חדש או עיתונאי ימני שנכנס למערכת שהיא כל כולה שמאל, זה בערך כמו לחטוב עצים ביער עם סכין שולחן", אמר לי פעם איש ליכוד בכיר. אז אם סכין שולחן אינה יעילה מספיק, עוברים להשתמש בגרזן. המתקפות הפוליטיות על התקשורת הלכו והחריפו. הן נעשו אגרסיביות וחסרות רסן. וההסבר של הפוליטיקאים על מסע ההסתה נגד הרשות הרביעית לא איחר לבוא: "הרי אותם העיתונאים השמאלנים יושבים להם באולפניהם וערב־ערב מסיתים את הציבור נגדנו. אז למה להם מותר ולנו אסור?".

בואו נודה באמת. השאיפה לליטוף תקשורתי היא הרצון הטבעי, על גבול האינסטינקט, של כל פוליטיקאי בעולם. גם בסין הלא דמוקרטית, וגם באמריקה הדמוקרטית. המבחן שבפניו עומד כל שלטון שמתיימר להיות דמוקרטי הוא מה אנשי הפוליטיקה והשלטון עושים עם הרצון הזה. יצירת אלטרנטיבה היא גישה בריאה ודמוקרטית בהחלט. יש עיתון "הארץ"? שיהיה גם עיתון "ישראל היום".

אך ברגע שהופכים את התקשורת לאויב העם, מלבים שנאה בקרב התומכים, מטפחים שיח אלים ומשתמשים בו לצרכים אלקטורליים, זה כבר לא כרטיס צהוב. זה כרטיס אדום המסמל באופן הכי ברור את הגבול שמבדיל בין שיח דמוקרטי ראוי לרוח טוטליטרית היודעת רק להשתיק, בלי לדבר.
הדרך בין אלימות מילולית לאלימות פיזית היא קצרה ומהירה, כך שאסור לקנות את ההערות הציניות של כמה פוליטיקאים על "ההתבכיינות הצבועה של התקשורת". אסור לכיכר רבין בתל אביב להידמות לכיכר השחרור בבגדד של תקופת סדאם חוסיין.

tguvot@maariv.co.il