יועצו לשעבר של בני גנץ יצר השבוע גלים כשאמר שלמצביעי הליכוד יש מאפיינים של כת, בעוד שהאמירה המהותית שלו מאותו ראיון עברה מתחת לרדאר. כרגיל, הכותרות הן תלויות פוטנציאל הסנסציה ונעות סביב הפופוליסטי, ולא בהכרח סביב העיקר. עתיד כחול לבן תלוי לגמרי במנהיגיה, אמר רונן צור, כי הם צריכים ליצור סדר יום, דבר שאינם עושים נכון לעכשיו.

כמה פשוט, ככה נכון. בכחול לבן צריכים להתעשת במהירות ולצאת מהמלכוד שנקלעו לתוכו. כרגע, המפלגה שאמורה לקחת לידיה את ראשות הממשלה בעוד כשנה, כלואה במלכודת התמיכה הציבורית. מהפחד שהממשלה תתפרק, חבריה שותקים נוכח המהלכים הכוחניים של נתניהו והליכוד, כי אין להם מספיק תמיכה ציבורית, אבל שתיקתם והתנהלותם הן שגורמות לציבור להפסיק את תמיכתו מלכתחילה.

בימי הקורונה הראשונים, כשחוסר הוודאות והחרדה מפני המגיפה ריחפו באוויר, גנץ ואשכנזי מיהרו להתקמבן לתוך הממשלה. הפחד היה גדול, אף אחד עוד לא ידע איך להתמודד עם הווירוס המשונה, ואף שגם עכשיו עוד לא ממש יודעים, בכל זאת יש תחושת התרגלות. "שגרת קורונה" קוראים לזה. הישראלים נרגעו כשראו שמספר המתים אינו נורא כל כך והתפנו לעסוק בפרנסתם שנגדעה, ונתניהו נרגע כשראה את הסקרים. היחידה שלא מצאה מרגוע היא כחול לבן, או מה שנותר ממפלגה שהתיימרה להציע אלטרנטיבה שלטונית והתפרקה לרסיסים ברגע האחרון.

הבעיה שאתגרה את כחול לבן בזמן הקמפיין, כשעוד הייתה מאוחדת, רק החמירה. נתניהו הפך עם השנים למומחה ביצירת סדר יום. הוא פשוט יודע איך לשלוף את השפן שיריץ לעברו את כל העיתונות כעדר עיוור, שאחריו שועטות גם הרשתות. מצד אחד, טוב שכחול לבן אינה משתווה לו בעניין הזה. הרי לאזרחי ישראל מספיקה אופציה אחת של להטוטן שאין לדעת אם ומתי הוא אומר אמת. האופציה השנייה אמורה ליצור סדר יום אותנטי וממלכתי, שמתייחס למצוקות האזרחים במרכז הפוליטי. הבעיה היא שכחול לבן, נכון להיום, אינה עושה את זה.

על הפרק נמצא הסיפוח. המהלך שאמור להכניס את נתניהו לספרי ההיסטוריה ולגבור על כתבי האישום ועל מלחמתו בתקשורת ובמערכת המשפט. בניגוד לכחול לבן, נתניהו נכנס למיטה הזוגית הזו מאוד ממוקד מטרה ומתוכנן. הוא רצה שהסיפוח יהיה הנושא על סדר היום בימים אלה, ולכן התעקש להכניסו באופן ברור להסכם הקואליציוני. כחול לבן, לעומתו, הכניסו משהו אמורפי על קבינט פיוס שאף אחד אינו זוכר שהוקם. הם לא יצרו שיח מתמשך סביב שום נושא בוער בעצמם - אפילו לא קישרו באופן ברור את תפקידם להיבטי הקורונה או האבטלה המאיימת על חצי מיליון ישראלים מבוהלים. נדמה שכל מה ששומעים מכיוונם הוא אמירות מתנחמדות בנושאים שאינם תופסים תשומת לב, ומדי פעם תגובות מאוחרות ורפות מדי למעשי נתניהו, וכמה מזל שהם שם כדי להוות בלמים.

הממלכתיות היא דרך, לא תחליף לצורך לשלוט בסדר היום. גם שיירי מפלגת העבודה לא מצליחים לשלוט בנושא מדובר כלשהו, וגם לא סיעת דרך ארץ שהתפצלה ממפלגת האם. הנדל והאוזר, שני אידיאולוגים שהלוואי שהיו יותר כמותם בכנסת, פועלים מתוך יושרה פנימית אבל לא משדרים נחיצות ציבורית. מי שרוצה ריבונות בכל מחיר ותמיכה עיוורת בנתניהו על אף כתבי האישום - יודע להצביע לליכוד או לחרדים. התמיכה שלהם בתוכנית הסיפוח ללא סייג, מבלי שיש להם סדר יום ברור משלהם, לא מדברת לציבור מאוד גדול של בוחרים, וזה ניכר בסקרים.

דברו ברור

לקבוצת כחול לבן בממשלה יש לא מעט תיקים רלבנטיים, החל בחוץ ובביטחון וכלה בתיירות, כלכלה ורווחה, שקשורים ישירות להשלכות הקורונה. אבל לא שומעים אותם. נפתלי בנט, לעומתם, הצליח ליצור סדר יום כשהיה שר ביטחון ועסק בפתרונות יצירתיים למציאות הקורונה. אצל גנץ בינתיים לא רואים שום דבר כזה. גם לא אצל אשכנזי - הוא שר חוץ מאוד שקט, שייתכן שעושה עבודה מאחורי הקלעים, אבל אין לנו מושג מהי.

השר גבי אשכנזי (צילום: משרד החוץ)השר גבי אשכנזי (צילום: משרד החוץ)

מעבר לבלימת חלק מתוכניות הליכוד, לא ברור לאן הם חותרים. גם אם נניח לרגע לכעסי המצביעים על הפרת הבטחת הבחירות המרכזית, וגם אם נסכים שממשלת האחדות המוזרה עדיפה על הליכה לבחירות רביעיות, למצביעי כחול לבן ז״ל לא ברור איך הימצאות כחול לבן הנוכחית בממשלה מקדמת סדר יום שונה. צדק רונן צור בכך שאין להם איזשהו משפט קצר וקולע, ״וואן־ליינר״ על עשייתה של המפלגה או על תוכניותיה לעתיד, פרט לססמאות על הדמוקרטיה והכנסת גנץ למעון ראש הממשלה בעוד קצת יותר משנה.

המונח ״וואן־ליינר״ הוא אולי שטחי ואינסטגרמי משהו, אבל בסופו של דבר פוליטיקה אינה רק עשייה אלא גם היכולת להסביר, לתחזק ולתקשר אותה. כרגע, לכחול לבן אין סדר יום ואין תיאום או מסרים אחידים, אלא רק תגובות טוויטר ממלכתיות עד דהויות מדי פעם. אין נושא ברור שמקשר בין שריה של המחצית הזו של הממשלה, ואין רושם שהם חותרים יחד לעבר איזושהי מטרה.

הם נעדרים באופן די קבוע ממהדורות החדשות, מבליגים כשנתניהו שולח את מיקי זוהר להילחם עבורו על החזרי מס בוועדת הכספים, מתנגדים לחוק דמי האבטלה לעצמאים, רק משום שהוגש על ידי האופוזיציה, ומתעלמים כששלמה קרעי מציע פתאום חוק שיועצי תקשורת לא יוכלו להעיד נגד הפוליטיקאי ששכר אותם.

הם קרועים בין רצונם לשמור על תמיכתם של שועלי הליכוד ומנסים שלא לעשות יותר מדי גלים, לבין רצונם בתמיכה של הציבור. אבל אין מה להתלבט בעניין הזה. גם אם נתניהו יפתיע ויקיים את ההסכם עם גנץ, בסופו של דבר, כדי להיות ראש ממשלה צריך תמיכה ציבורית ולא רק הסכם חתום.

האנרגיה של ממשלת חירום הקורונה לא ממש מושקעת בחירום הקורונה, וזה ניכר ממש מדי יום - בנתוני התחלואה המקפצים, בגבולות הסגורים אלוהים יודע עד מתי ובמצוקת העצמאים הקורסים. האירועים מצטברים, וגנץ הממלכתי מאבד גובה. הגובה הזה לא באמת הולך לאופוזיציה, אלא לתסכול עמוק מכך שעד לפני רגע הייתה פה אלטרנטיבה שלטונית, ועכשיו היא איננה ואין למי להצביע.

מי מייצג כיום את אג׳נדת המרכז בממשלה? נתניהו מקדם את אג׳נדת המתנחלים כדי לשמור על הבייס, וקולם של המיליונים שמפחדים ממחיר ביטחוני וכלכלי יקר של מהלך חד־צדדי לא נשמע. בכחול לבן חייבים להתחיל לדבר ברור. מישהו בממשלה הפריטטית צריך לייצג את אג׳נדת המרכז, והיא מאוד פשוטה: בעד יישומה של תוכנית טראמפ במלואה, אבל לא סיפוח בלבד.

tguvot@maariv.co.il