היום נדבר על נשים שיכולות ללמד אותנו שיעור בישראליות, צביעות ודפוסי הצבעה.

הראשונה שמפיה נלמד על הישראליות היא רינה מצליח. למי שהיה מורדם ומונשם בשבוע האחרון: מצליח טענה שיש תומכים של בנימין נתניהו שימשיכו לתמוך בו גם אם יאנוס את בתם. אומנם חיש מהר - במציאות שבה כמעט הכל מתועד ורשום - נשלפו הציטוטים שעליהם הסתמכה, אבל היא טעתה מכל בחינה אחרת - החל מהשימוש בדוגמה האומללה ועד להנחה הסמויה שמאחוריה.

הבה נתחיל דווקא מההנחה הסמויה: מצביעי נתניהו הם עדר, הם חסרי כל השכלה, היגיון או הבנה שמאפשרת להם לשפוט את העובדות ולהכריע הכרעה מושכלת, וממילא הערצתם העיוורת לנתניהו אינה יודעת גבולות עד שהיא עומדת מעל כל אפשרות של בחירה.

אילו היה מדובר רק בבור החשוך שבו נמצאת מצליח, היה עוד אפשר להבליג. הבעיה היא שמצליח מייצגת נאמנה קבוצה גדולה של אנשים, חלקם אפילו די נבונים כמעט בכל סיטואציה אחרת, שלא מבינים איך ניתן לתמוך בנתניהו, קל וחומר לגבות את התמיכה הזאת בטיעונים הגיוניים.

אפשר להתווכח עם הגישה הזאת, אבל נדמה שדי להזכיר שמדובר באותם אנשים חכמים ומנומקים שתמכו בהתלהבות בבני גנץ, גבי אשכנזי, עמיר פרץ ואיציק שמולי. עכשיו ספרו לי עוד על תמיכה מנומקת, שמבוססת אך ורק על השכל הישר.

זו לא הייתה הטעות היחידה של מצליח: הטעות השנייה הייתה שימוש באונס כמטאפורה, גם אם כציטוט מפי מישהו אחר. רק כמה ימים קודם לכן חטא באותו חטא ממש עמיתי המכובד קלמן ליבסקינד, שהשתמש בדימוי - בתום לב מוחלט אך בחוסר רגישות - בעת ראיון טלוויזיוני עם זהבה גלאון.

גלאון נזפה בו מיד, ובצדק, על ההשוואה (אגב, הפואנטה של ליבסקינד הייתה טובה, ההתנסחות הייתה מוכרחה להיות מוצלחת יותר): "אל תשווה שום דבר לאונס", דרשה. ציפיתי שגלאון תתנפל מיד גם על מצליח, רק שבדרך לשם היא כנראה נתקלה בפוזיציה ומעדה.

מיקי חיימוביץ' (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)מיקי חיימוביץ' (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

כשעברה אורלי לוי־אבקסיס מצד אחד של המשוואה הפרלמנטרית לצדה השני, זעקו רבים חמס. בצדק: זה בלתי מוסרי לחלוטין להפר הבטחה שניתנה לבוחרים רק כמה ימים קודם לכן ומעל לכל במה. לגיטימי היה שחלק ממצביעי מפלגתה ירגישו מרומים. חלק מביטויי האכזבה הלכו רחוק מדי: לוי־אבקסיס הוצגה כזונה פוליטית, ואפילו הזיגזג שביצע אביה בערוב הקריירה הפוליטית שלו הועלה באוב לגנותה.

חלפו כשלושה חודשים, והנה לפני כשבוע וחצי הצביעה מיקי חיימוביץ' נגד תחבורה ציבורית בשבת. חיימוביץ', שכנראה כמו רוב חברי סיעתה נהנית משימוש במקפצה כשירותים, אף הגדילה לעשות ובשבת פרסמה תמונה שלה מטיילת בחרמון. כשהרפרנס לרכב הצמוד, שעמו (לכאורה) נסעה בשבת על חשבון המדינה, הוא כמעט מתבקש.

המצביעים של חיימוביץ' עשויים ברובם מקשה אחת: חילונים, ליברליים, משכילים, מבוססים - המחנה שבטוח כבר מאז ימי בגין שגנבו לו את המדינה ורואה בנתניהו ביטוי לכך שהגניבה לא תושב אליהם לעולם. הם לא סלחו לחיימוביץ' על הבגידה הפוליטית בראשות גנץ, אבל הצבעת נציגה כה מובהקת של חילוניות ליברלית נגד תחבורה ציבורית בשבת, בתוספת התמונות מהטיול, פוצצה אותם.

התגובות לפוסט שהעלתה מהחרמון גרמו ליותר מ־90% מהתגובות להיות רעות, אפילו רעות מאוד. למרות הבוטות, אף אחד לא כינה אותה בכינויים שלהם זכתה לוי־אבקסיס או פקד עוון אבות על בנות. למה? כי חיימוביץ' - הגם שסרחה לכאורה, היא מהמחנה הנכון: בת אובדת, אבל קודם כל בת.

לא בכדי מתגעגעים היום בשמאל החילוני לבגין ומרידור (אבות ובנים) ואפילו למודעי ולשוסטק, על רקע נוף של ביטן, אמסלם, סיבוני־רגב ומכלוף־זוהר. זו לא הממלכתיות ולא יכולת הביטוי, אלא כמיהה להגמוניה שבמסגרתה יכול מנכ"ל בנק מהשמאל להחליף הלצה ביידיש עם שר אוצר מהימין. ואגב אותם "געגועים": אני זוכר היטב את השלטים "בגין רוצח" בהפגנות השמאל לפני ארבעה עשורים. כך שגעגוע הוא עניין יחסי.

אין לי סימפטיה לנתניהו. אני לא אוהב את ההתלהמות הלאומנית שלו, בוודאי כשהיא מחפה על הססנות ביטחונית (צה"ל הפך במשמרת שלו לצבא פחדן). אני נחרד לעתים מהדרך שבה הוא תוקע טריז בין חלקים בעם (הגם שכך עשו גם חלק מקודמיו) כדי לשמר את שלטונו. אפילו הרכילות מהמעון הממשלתי־משפחתי דוחה אותי.

בדבר אחד אני לא כופר לרגע: בעובדה שיש אנשים שמביטים במציאות הישראלית ממש כמוני, מגיעים למסקנות אחרות לחלוטין ותומכים בנתניהו. חלקם עושים זאת באהבה והערצה, חלק אחר עושה זאת למרות סלידה מגינוניו ומנכלוליותו הפוליטית. הוותיקים בין הקוראים זוכרים בוודאי את הימים שבהם קראו מצביעי המערך איש אל רעהו "לסתום את האף" ולשים "אמת" בקלפי. רק שמשום מה נהגו לייחס להם פרגמטיזם, לא לתאר אותם כבבונים. עניין של צבע.