איזה שעמום גזרה עליי הקורונה הזאת. לא העליתי בדעתי שאוכל לשתוק פרק זמן ממושך כל כך. “הכל יחסי”, מנער אותי י’ המפוכח ומגחך. “ויפאסנה! זו לא בדיוק ויפאסנה. את עדיין מדברת הרבה”. “הלו!”, אני מהסה אותו, “על מה אתה מדבר? אני שותקת המון! ואיזה שעמום, אלוהים אדירים, השיא של היום שלי היה שאכלתי תפוח”. אצלי, כמו אצל מרבית חבריי העצמאים, הרבה מאוד דברים הושבתו בתקופה הזו.

אם אצל השכירים יש שהוצאו לחל”ת בעל כורחם, אנחנו, העצמאים, נכנסנו לחלי”תה עמוקה. הקצב הזה מוזר לי. למעלה משני עשורים התרגלתי לעבוד בערך 18 שעות ביממה ועכשיו הכל אטי. אטי ומשמים. 18 שעות? תשאלו, והתשובה היא כן. ככה זה כשעושים את מה שאוהבים, והשותפים הבכירים, הלוא הם מס הכנסה וביטוח לאומי, מכרסמים לך בביסים אימתניים בכסף שהרווחת. “טמאעים”, אומרים בירושלמית, כלומר חמדנים. חוץ מזה, עצמאים, יודעים כולם, הם כמו סבלים בשער שכם. סיבלת – הבאת כסף. לא סיבלת – תסבלי.

וכך, זה כמה חודשים, אני מתהלכת בעולם בתחושה שהשעמום מכרסם בי. אך טבעי, שגם הטור הזה יהיה משעמם, ועל כן אני מפצירה מטוקבקיסטים אנונימיים לחסוך ממני את תגובותיהם הצפויות. טוקבקים, גם אם הם כוללים נאצות, יתקבלו בברכה עם תמונה ושם לא בדוי. אם כבר, שיהיה מעניין באמת.

פתאום יש לי זמן. ממתי יש לי זמן להרים טלפון אל האחיינים שלי. לי, שתמיד נמצאת באמצע משהו וכולם מכירים כ”היי, טוב לשמוע ממך. תכף חוזרת אליך”. “מה נשמע?”, שאלתי את ע’ בן העשר. “בסדר”, ענה. “מה אתה עושה?”, “משתעמם”. “אולי תקרא ספר? ‘הדוד אריה’ תמיד מצחיק ומעניין. אתה יודע מה, אתה יכול גם לראות סרט. אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל אתה חייב לראות את ‘מיסטר לינק’. יש מדובב, יש לא מדובב, רק תבחר. זה סרט מצחיק וחכם. ככה לומדים אבולוציה בלי מאמרים ארוכים. רגע, אתה הרי מצייר מאוד יפה. מה דעתך להכין לי עוד ציור לחדר העבודה? נמסגר אותו”. וכך הפליגה דודה טרחנייה, זו אני, עם עוד ועוד הצעות. כולן נתקלו בסירוב נמרץ.

“אתה יודע מה? יש לי רעיון עסקי חדש”, הצעתי. “חשבתי לכבוד החופש הגדול וזה שאני לא במיוחד עסוקה, לייסד קייטנת שעמום. באים בבוקר, מפקידים את הטלפון הנייד ועושים ריכוז של שעמום. אחר כך מקבלים שוקו ולחמנייה בלי טעם בכלל ומדמיינים שזה ממש טעים. משם ממשיכים לסדנת שעמום. יושבים, מסתכלים אחד על השני, מגלגלים עיניים. אה, יש גם פעילות אמנותית רק עם חומר אחד וצבע אחד ופעילות מוזיקלית עם שני צלילים”. הרעיון מאוד הצחיק את ע’ והוא התחיל לזרוק הצעות משלו.

פתאום השעמום נראה הרבה פחות מאיים. ואז הבנתי. השעמום סובל מיחסי ציבור גרועים על לא עוול בכפו. הנה, חז”ל מאוד מבוהלים ומתריעים מפני זה ש”הבטלה מביאה לידי שעמום”, והשעמום, הם טוענים, מביא לידי חטא. אחריהם, לא חסרים פילוסופים שמדברים בגנות השעמום, כאילו הוא האויב המר ביותר של האנושות, ולא האנושות היא האויב המר ביותר של עצמה. אני מציצה ב”מילה במילה” של איתן אבניאון, אולי משם תבוא הישועה.

תחת הערך “שעמום” מופיעות ההגדרות הבאות: “אדיש, אפור, בנאלי, עגום, עמום, יבש, מלנכולי” ועוד כמה עלבונות. השעמום מסומן כקללה. אנחנו עושים הכל בשביל למלא את החיים של הילדים שלנו ואת ימינו בעשייה ובתוכן, פן נשתעמם. אבל הרי רק מתוך השקט צומח הרעיון הבא. רק מתוך אי־העשייה צומחת העשייה. וגם אם לא – אז מה? מי אמר שצריך למלא את החלל כל הזמן? אז פרשתי לי באחרונה לשעמום, ואני מחבקת אותו בשתי ידיים. אומרת לו: בוא, שב איתי. איזה שעמום גזרה עליי הקורונה הזאת, וכמה טוב לי שהוא כאן.

קריאה ראשונה
בתזמון מושלם הגיע אליי “הספר הכי משעמם בעולם”, שיוצא מתוך נקודת הנחה שבשעמום יכולה להיות טמונה ברכה גדולה. זהו ספר עם מעט מילים וצורות, בלי תמונות או איורים, שסומך על האינטליגנציה, על ההומור ועל היצירתיות של ילדים. הוא מזמין את הילדים למשש אותו, להרחיק ולקרב אותו, וגם לדמיין את מה שאין בו. יש בו עמוד שלם עם האות ת’ בלבד, עמוד עם המילה “בום”, ועמוד עם אוסף עיצורים מנוקדים, חסרי משמעות. הספר הזה הוא תגובה נהדרת לסצינה מ”אליס בארץ הפלאות” של לואיס קרול. אליס, כזכור, משתעממת מהישיבה ליד אחותה על שפת הנחל ומדי פעם מציצה לתוך הספר שאחותה קוראת. היא מלינה על כך שאין בו לא תמונות ולא שיחות. “’ואיזה טעם יש בספר’, חשבה אליס, ‘בלי תמונות ובלי שיחות?’”. אז הנה, זה הטעם.

סומך על האינטליגנציה. עיצוב: נגה אריאלסומך על האינטליגנציה. עיצוב: נגה אריאל

“הספר הכי משעמם בעולם" עיצוב: ננה אריאל, הוצאת אסיה 
מחיר: 79 שקלים

המלצתרבות
חופש הגדול כבר פה (כי לא היה מספיק חופש), ותיאטרון ירושלים יצא לדרך עם שגרת אירועים לכל המשפחה ברחבה החיצונית המזמינה, תחת כיפת השמיים ובמחיר קורונה. זו יוזמה משותפת של תיאטרון ירושלים, עיריית ירושלים, קרן שרובר וקרן ירושלים. לילדים מוקדשות הצגות של מגוון תיאטראות נהדרים. טעימה: ההצגה “הזמיר” של תיאטרון השעה הישראלי, בהשראת סיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן לבני 8־3, “עכבר העיר ועכבר השדה” של תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער (2.7 בשעה 17:00), “זה שלי” של תיאטרון השעה הישראלי, על פי ספרו של רן כהן אהרונוב (5.7 בשעה 17:00), “חברים על הגשר” מבית תיאטרון אורנה פורת ועוד. הישיבה על כיסאות פלסטיק מסומנים.

הזמיר והקיסרצלם: ניקול דה קסטרו, יחהזמיר והקיסרצלם: ניקול דה קסטרו, יח

“קיץ חופשי" בתיאטרון ירושלים, מחיר כרטיס להצגה: 10 שקלים
פרטים נוספים באתר תיאטרון ירושלים ובטלפון: 02־5605755