ארבעה חודשים לפני הבחירות לנשיאות באמריקה זה עיתוי לגיטימי לומר עליהן משהו שהוא יותר מהרהור לא מחייב: דונלד טראמפ יהיה נשיא של קדנציה אחת בלבד; ג'ו ביידן יהיה הנשיא הבא.

קוראים ישראלים אינם אוהבים קביעות כאלה. משהו בדבר אובייקטיביות עיתונאית. אותה אובייקטיביות שדפקה נפקדות בבחירות בישראל בקרב גוג ומגוג על אבי האומה בנימין נתניהו. אני נמנע באופן עקבי מלהביע את דעתי על פוליטיקה ישראלית. בעיקר משום שאינני חי בישראל ולא מצוי בפרטים ובניואנסים, אבל אני חי באמריקה, ולנשיא יש השפעה ישירה ומכרעת על ילדיי ועליי. מה שעולל טראמפ בקדנציה הראשונה שלו היה הרס מכוון ושיטתי של כל מה שאני אוהב באמריקה ומשך אותי אליה מגיל צעיר. הוא הנשיא השישי שתחתיו חייתי כאן עם הפסקות, והוא המנותק, המרושע, האכזרי, הפלגני והאנוכי מכולם. הוא חליפה ריקה מתוכן. קדנציה אחת שלו אולי יהיה ניתן לתקן. שתיים לא.

כן, טעיתי בבחירות 2016 כאשר כתבתי שהילרי קלינטון תנצח. בניגוד לדעה הרווחת, כאשר נדמה לך שהצטברו מספיק עובדות המצביעות על כיוון לדיווח עיתונאי, חובה להצביע עליו. לפעמים עובדה היא ההכרה במי שאינו יכול ואסור לו לנצח. תמיד יכול לקרות משהו, נניח כוח עליון, אבל כוח עליון כבר אמר את דברו בבחירות הללו: קוביד־19 שמו. עד עתה הרגה המגיפה 125 אלף אמריקאים והדביקה 2.5 מיליון. על פי הערכות זהירות, היה ניתן למנוע כשליש ממקרי המוות בניהול מוקדם, ערני ונחוש. דונלד טראמפ בחר להתכחש לקורונה מיומה הראשון ועד לרגע הזה שבו מזנקים הגרפים לשמיים ואמריקה נאלצת לבלום את "פתיחתה" בחריקת בלמים.

טראמפ ואנשיו משקרים לאזרחים בלי למצמץ. כאשר מעוותים מציאות של אומה שלמה באופן המוביל ישירות להגברת התמותה, המילה החדשה שהשתרבבה לעברית, קרינג', קטנה על התחושה הקשה. אולי משום שאני זקן עם מחלות רקע, שמעדיף לא להידבק, אני חש זעם, תסכול ותאוות נקם. הנקמה היחידה המקובלת עליי היא בקלפי. לכן, אבל לא רק, טראמפ לא ייבחר שוב.

ביום שישי שעבר, אחרי חודשיים של חופשה מאונס, שבו אנשי "כוח המשימה של הבית הלבן" לקורונה לתדרוך. את התדרוך ניהל סגן הנשיא מייק פנס, ששקריו חותכים בסכין מנתחים חדה ולא חובטים בפטיש חמישה קילו כמו של טראמפ. האיש הזה מסוכן כמו בעליו, בעיקר משום שהוא מיטיב כל כך לשקר בשליחותו ולשרוד את המבוך בראשו של הנשיא. הוא שיקר כהנה וכהנה. הכחיש את העלייה הדרמטית בתחלואה ונצמד בעקשנות לרעיון העוועים שככל שבודקים יותר מגלים יותר. מה שכמובן לא מסביר את התפוסה הקרובה לקריסה בבתי חולים בטקסס, אריזונה ופלורידה.

הדובדבן על תחושתי המרה היה ציוץ שעלה אחרי התדרוך. "אני גר בפלורידה" צייץ ג'ו אלבניס, "אני אזרח מבוגר ואני רוצה להודות לנשיא טראמפ ולמושל דה־סנטיס שלא אכפת להם אם אחיה או אמות. אבל אני חי, ובנובמבר אזחל עירום על זכוכית שבורה מרוחה בנגיף הקורונה כדי להצביע נגד טראמפ וכל רפובליקני אחר שאראה".

הצונאמי שעלה על אמריקה ישטוף את טראמפ, את הנפוטיזם, את ההשתלטות האלימה על מנגנוני הממשל ואת גועל הנפש מהבית הלבן ואיתו את מלקקי הישבן המשקרים בשירותו של טראמפ ומכבים את השריפות שהוא מצית בשארית הרוק בפיהם. רגע כזה, גורסים רבים, כאשר אומה שלמה נושאת עיניה למנהיגות מהנשיא, לעובדות לאשורן ולא שקרים, הוא חד־פעמי: מי שנכשל בו אין לו תקומה. טראמפ אחראי לכשל חופף בתחומים כה רבים וחיוניים בחייה של אומה, עד שאין לו דרך להימלט מזה. בחוג בית טלוויזיוני חנף שערך לו שון האניטי בפוקס, לא ידע טראמפ להשיב על שתי שאלות אלמנטריות: מה ההישג הגדול שלו, ומה האתגר לקדנציה הבאה. וזה בערוץ שבו מגישים לו שאלות לעוסות כמו לגוזל רך ומניחים לו לשקר כאוות נפשו.

כל אחד מהסקנדלים שרדפו אותו במהלך הקדנציה הראשונה היה אמור להפיל אותו. אבל טראמפ נהנה מקרדיט התחלתי נדיר כל כך וגורף וממפלגה שנותרה עם אידיאולוגיה שהיא היצמדות למנהיג. אלמלא הקורונה אולי היה מסוגל להוות איום בנובמבר, אבל מכלול התכונות הרעות שלו לא יכול לשרוד את החללים שהמגיפה תפיל עד הבחירות ולא את הגל השני, שהקיץ אמור היה להוות רגיעה יחסית בדרך אליו. אי אפשר להמציא את זה: לאחרונה התפרסם ב"ניו רפבליק" שטראמפ "הוא מקק פוליטי שהראה יכולת שרידות במצבים עוינים". הייתי חושב פעמיים לפני שהייתי מכנה נשיא מקק. נאמר על מקקים שהם יכולים לשרוד שואה גרעינית.

דונלד טראמפ  (צילום: REUTERS/Jonathan Ernst)דונלד טראמפ (צילום: REUTERS/Jonathan Ernst)

זה היה טראמפ שהחמיץ את ההיערכות ההכרחית בפברואר־מרץ, הכחיש את חומרת המגיפה וביטל אותה בהבל פה. כאשר המחיר הכלכלי הפך כבד מדי לטעמו ואיים על המשק ועל סיכוייו לזכות בבחירות, הכריז טראמפ על "פתיחתה מחדש של אמריקה הגדולה", או דבר מה מקושקש דומה. הראשונים שקרסו תחת הלחץ שלו היו מושלים רפובליקנים החתומים עתה על עקומות התחלואה הגבוהות בעולם. הייתה אלימות כבושה, שהיא חלק מאתוס החיים האמריקאי, בלחץ לפתוח את דלתות הבתים הסגורים ולצאת לחופשי. טראמפ שפך נפט על המדורה כמו פירומן. מושלים שסירבו להזדרז הוא קרא לסדר באמירות אלימות ומאיימות.

הסגר ושמירת המרחק עבדו עד שטראמפ והאינדיבידואליזם המאפיין את אמריקה שברו את הדלתות ופרצו את גבולות ההיגיון והזהירות של בעיה שהיא קולקטיבית מעיקרה וזוללת ברעב בוקרים על סוסים צוהלים, המשיקים כוסיות בברים צפופים ואפלים ושבים לביתם להדביק את הזקנים ולהרוג אותם. הדיון ההגיוני והמדעי לכאורה שהתקיים באמריקה - כיצד משטחים את העקומה - הפך בעידוד טראמפ לדוגמה מבהילה של טפשת לאומית בהנחיית מנהיג נרקיסיסטי שאינו מסוגל להדביק ידית שבורה של ספל בדבק מגע. במקביל, כמובן, נרצח ג'ורג' פלויד, והמוני מפגינים שטראמפ שונא בהגדרה, יצאו לרחובות.

הרבה מהמתרחש באמריקה קשור לטמפרמנט הלאומי. לגאוותנות ההולכת יד ביד עם בדלנות הגורסת שאמריקה טובה ומוצלחת יותר מהילידים באירופה. זה מין מערב פרוע אפידמיולוגי המתקיים לצד העובדה שבמהלך נשיאותו הצליח טראמפ להסתכסך עם חברות האיחוד האירופי, עם קנדה ומקסיקו, להתכרבל בחיק רודנים כפוטין, לפרוע את בלוריתו של בולסונרו ולהמתין שקים ג'ונג און ייצא לשחק איתו סטנגה. מדובר בדביל בחליפת נשיא, המתייחס למנהיגות ולאחריות לאומית כאל סוג של שפשפת.

במשך שבועיים בערך, גם הם בחורי אף, נתן טראמפ תמיכה פסיבית לאזרחים שברובם הבינו את המוטל עליהם. הם אימצו את ההנחיה להסתגר בבתיהם. היו שנלחמו לשטח את העקומה. אנשי המקצוע המתינו בזעם כבוש לציוד הבטיחות המתאחר ושמעו נסים ונפלאות על בדיקות מופלאות, מציאת נשאים ואיתור קפדני של חולים. כל הזמן הזה התנהג טראמפ כמי שקלנועית הגולף שלו אינה מתניעה והוא מאחר למשחק. הגיע הרגע שבו הבינו האמריקאים כי להקרבה שלהם אין תשואה ופרצו לרחובות. כעת הם נאלצים להפנים מחיר בלתי נסבל ואת ההכרה שלא ייתנו להם להיכנס לאירופה, כאחרוני הפרימיטיביים.

דונלד טראמפ  (צילום: REUTERS/Yuri Gripas)דונלד טראמפ (צילום: REUTERS/Yuri Gripas)

למי שחוששים מרגע האמת בנובמבר, ג'ו ביידן הוא לא הילרי קלינטון. היעדר האמפתיה לקלינטון נבע מסקסיזם, חוסר רצון בולט להקים שושלת נשיאותית, קמפיין יהיר ומתנשא שחטא באמירות הרסניות, פרשת המיילים שהתנהלה כדלקת עקשנית ששום אנטיביוטיקה לא הצליחה לבלום ומועמדת שלא הצליחה לגרוף את האהדה העיוורת שממנה נהנה ברני סנדרס. למרות העובדות המביכות שהתגלו על טראמפ במהלך הקמפיין, הצלחתו לכאורה כאיש עסקים והבטחתו לייבש את הביצה היו מרתקות יותר לבוחר בסופו של דבר. הסקרים של ביידן טובים יותר משל קלינטון, והגישה המובילה כלפיו היא חיבה ולא טינה. קלינטון סבלה מ־50% של חוסר פופולריות בקרב בוחרים עצמאים; האי־פופולריות של ביידן אצל העצמאים היא 28%. בוחרים שלא החליטו נרתעו מלהצביע לקלינטון. הבוחרים הללו, לרבות רפובליקנים שעפו מרכבת השדים של טראמפ כולל בכירים, אינם מסתייגים מביידן.

אין ספק שהדמוקרטים היו צריכים להעמיד מועמד צעיר ואטרקטיבי יותר מביידן. מישהו שלא רץ לנשיאות שלוש פעמים. מישהו שלא נראה כלא מסוגל לסנכרן בין מוחו ופיו ולא נראה מבולבל ומבוהל מגודל המעמד. מושלים דמוקרטיים שצברו אהדה מטיפולם במגיפה כאנדרו קואמו, גווין ניוסום, גרטצ'ן וויטמר וג'יי אינסלי, החמיצו את הפריימריז; הטענה הזאת נשמעת לגיטימית עד שבודקים את הרקורד ההיסטורי שלהם במפלגה, את הסיבות האישיות שבגללן לא זרקו את כובעם לזירה ובעיקר את הרקורד הלא סופי שלהם מול המגיפה. חיי אדם רבים היו נחסכים בניו יורק אילו התעורר קואמו בזמן. בשבוע שעבר נפלט לביידן "120 מיליון אמריקאים מתו מקורונה" במקום 120 אלף. ביידן הזדרז לתקן בדאבל־טייק עוצר נשימה המאפיין אותו לעתים, אבל טראמפ ושון האניטי, בקנטטה לנבזות, רקדו על זה ימים, והאניטי חתך את התיקון.

לביידן יש הניסיון, הידע, התמצאות במסדרונות הקונגרס ויכולת דיבור מוכחת עם הרפובליקנים. יש לו האנושיות והמזג הנחוץ לתת לאמריקה את האמפתיה, המנהיגות, החמלה והחיבוק שנשללו ממנה חודשים ארוכים מדי. הוא אדם מבוגר ולמוד טרגדיות, וגם מי שאוהבים להציג אותו כקשיש דמנטי אינם יכולים להתעלם מהבנתו את הטרגדיה האמריקאית. אין לו תיבת הפתעות עמוסת גובלינים כמו שהייתה לקלינטון. אם טראמפ יבחר לגרור לדיון את הנטר ביידן, בוריסמה ואוקראינה, הוא יעשה את זה על אחריותו ויסתכן באפקט בומרנג שהפחות כואב ומזיק בו יהיה סיפור הדחתו. אחרי צאת ספרו של ג'ון בולטון ובכלל, אנחנו יודעים שגורלו האישי תמיד היה חשוב יותר מטובתה של אמריקה. כמובן שהוא האיש שיפיל על עצמו את גבעת הקפיטול וייקבר תחת ההריסות, אבל לא בטוח שברירת שמשון תפגע בביידן.

יתרונו של ביידן בסקרים נראה יציב והתשובה על השאלה מה יקרה בארבעת החודשים הבאים שעשוי להציל את טראמפ היא כנראה לא משהו יותר מהותי, דרמטי ורלוונטי מעלייה פראית בתחלואה המובילה לגל שני בסתיו. טראמפ כבר הוכיח את חוסר העניין שלו במגיפה ובהסתייגותו מכל ניסיון לבלום אותה. קשה לזכור, אבל בינואר, דקה לפני הקורונה ודקה אחרי חיסול קאסם סולימאני, החשש הגדול באמריקה היה מעימות צבאי עם איראן.  

החיסונים המהוללים הנמצאים בהכנה נרקחים מהר מדי. מדובר בממשל שלא תהיה לו בעיה לשקר ולהפיץ חיסון חצי אפוי ורבע אפקטיבי שאולי יחסן זמנית, אך ספק אם ימנע הדבקה והפצה. 30% מהאמריקאים הבהירו כבר שאינם מתכוונים להתחסן. נדמה לי כי התחזית שלפיה 70% מאמריקה תידבק בנגיף לפני חיסון יעיל, היא התחזית הנכונה.

ג'ו ביידן (צילום: רויטרס)ג'ו ביידן (צילום: רויטרס)

פגי נונאן הייתה כותבת הנאומים של רונלד רייגן. מי שזוכר את הפער הקשה לגישור בין תפיסת עולמו המיושנת של רייגן ודימוי האקדוחן התגרן והשש אלי קרב ובין הנאומים המעודדים, האופטימיים, מלאי התקווה והסוחפים שעלו ממנו, יבין את תרומתה של נונאן. בשבוע שבו נאם טראמפ באולם מלא יציעים ריקים בטולסה, אוקלהומה, בהתרסה שקראה תיגר על כל נורמה התנהגותית בטוחה בשיאה של מגיפה מידבקת, התנדבה נונאן לנסות לגאול אותו מייסוריו במאמר דעה ב"וול סטריט ג'ורנל".

זה היה השבוע שבו הסתבר שביידן מוביל על פני טראמפ ב־14% ושבעצם לא נותרה מדינה שהנשיא היה מנצח בה בשבוע שבו נערך הסקר. אסיפת הבחירות הדווקנית וההיסטרית באוקלהומה הבהירה את רמת ההתכחשות לקורונה שבה התבצר טראמפ כשהוא הודף מעליו בשתי ידיים כל אחריות לכישלון הגרוטסקי והטרגי של אמריקה לעצור את המגיפה ואת אחוזי התמותה הגבוהים בעולם. רק בדיעבד הסתבר שבמשך שעה ארוכה לפני פתיחת העצרת, הסירו מהמושבים אנשיו של טראמפ מדבקות שהמליצו על חבישת מסיכה באירוע.

ברצף שמוביל לכישלונו של טראמפ בנובמבר, הייתה העצרת בטולסה הטעות שפצעה אותו אנושות. בצילום לילי שהנציח אותו יוצא ממארין 1 על מדשאת הבית הלבן בשובו מאוקלהומה, נראה טראמפ כפיניאטה חבולה וגרוגית ממכות. הוא שירך רגליו על הדשא בהקרנה של אפיסת כוחות פיזית ומנטלית; כובע MAGA מעוך ביד אחת; עניבתו האדומה הארוכה הייתה פרומה ותלויה על צווארו כנחש מת; מבטו היה אטום אך בעיקר מופתע, והוא נראה כמי שאינו מסוגל לנפק את הנפנוף השגרתי של כף ידו או להבזיק אגודל. פגי נונאן כתבה את זה טוב יותר: "אחיזתו של דונלד טראמפ בהיסטוריה רופפת ואולי נשברת. בדרך חדשה מגבלותיו נראות לעין ונרשמות בתודעה. ברגע שבו אנשים חוששים לרצף הקיומי של ארצם ומביעים ספק ביכולתם להמשיך הלאה, לא התעלה טראמפ לפגוש חזיתית את המשברים הרבים".

הנקודה שנונאן ניסתה והצליחה להעביר הייתה שטראמפ חווה את קוביד־19 לא כמו איום בריאותי־קיומי של פעם בדור, אלא כאיום על חבילת ההישגים שלו כנשיא שעל ידי אזכור רובוטי בלתי פוסק שלהם קיווה להיבחר שוב. בעיקר כלכלה משגשגת. לא רק ששלח את אנשיו כטייסי קמיקזה שגורלם נגזר לדקלם בתקשורת בעיניים בוהות ומשקרות כי המגיפה "תחת שליטה" וכולם לקנות כובעים וכיבוד למסיבת הסיום; טראמפ הבהיר כי הורה למערך הרפואי לצמצם את היקף הבדיקות לקוביד־19 משום שטיבן של בדיקות שהן מגלות נדבקים רבים וזה מדכא אותו. זו הייתה אמירה כה מטורללת ובלתי נסבלת גם יחסית לעולם המושגים העגום שלו, עד שעוזריו נזעקו למסגר אותה כ"סרקסטית שנאמרה בהומור".

אלה הרגעים שבהם ברור שטראמפ שב ומתרפק על הבייס שלו כאילו היה השמיכה שאהב כילד והוא נושא עמו ומסרב להיפרד ממנה וגם פורץ בבכי כשאינו מוצא אותה. בגרסתו הראשונה היה הבייס ב־2016 כ־40% מכלל הבוחרים. במקרה הטוב שמר על גודלו, אבל אין תסריט טוב בעתידו של טראמפ. גם הבייס הנחשק הזה - שטראמפ מציף אותו בשריקות כלב גזעניות ומתחנף אליו על חשבון כל הציבורים האחרים באמריקה - התכווץ בכביסה. הנחת העבודה של טראמפ היא שהבייס יציל אותו; לכן הוא חתם על צו נשיאותי להגן על האנדרטאות המנציחות את התבוסה הדרומית; לכן פרסם כרזת מבוקשים עם צילומי מפגינים שאחראים לכאורה לניתוץ פסלים בוושינגטון; לכן ויתר על כל מאמץ להסביר פנים לכל מי שאינו בייס בניסיון למשוך בוחרים.

כאשר מפרקים את הבייס למרכיביו העיקריים, מגלים שהוא אינו הומוגני כשהיה; שגם ביניהם יש מי שנקעה נפשם מהנשיא הקולני המייצר רעש רקע שאינו נגמר כבר ארבע שנים; שבעצם לא כולם מאצ'ו חמושים כמו טד נוג'נט וגם הם חוששים להידבק בקורונה. והם לא רוצים שימשיכו לגרז וללקק אותם בלשון מחוספסת ולפרכס אותם בפינוקים שמקימים עליהם ציבורים אחרים.

חלקו של הבייס מוצא שהצהרותיו הבומבסטיות, היהירות ונטולות הבסיס העובדתי של טראמפ, משעשעות ברמה של סטנד־אפ נשיאותי כקרנבל עונתי המופיע בעירם כחלק מתרבות פנאי פוליטית לא מחייבת הכוללת נקניקיות ומרצ'נדייזינג. אחרי ארבע שנים שפגיעתן הרעה לא פסחה עליהם, ממש ההפך, נניח שחצי מ־40% עדיין איתו כגרעין אמוני קשה. חלק אחר, למרות השלטים והכובעים, מאובן מחשש, מפזיזות וקלות דעת, מההתעלמות העיקשת מהמחיר בגאווה לאומית וחיי אדם. נונאן אבחנה יפה כמו מי שראו את אסיפת הבחירות בטלוויזיה; מה שמוטט את תקוותו וגאוותו של טראמפ יותר ממראה המושבים הריקים היה מראה הפרצופים המשועממים, המפהקים והמנקרים בניידים שהחליף את ההתלהמות האותנטית של פעם.

לא מדברים בכך די מפאת החשש להרפות מהמחאה הרועשת, הנלהבת והעיקשת ברחובות משך כשלושה שבועות ולא מתעדים את דעיכתה. גם משום שקשה להראות בטלוויזיה את האין־אירוע, אבל גם משום שהשקט היחסי הזה מוריד לכאורה את טראמפ מהעץ. אחת מהנחות העבודה הייתה כי המשך ההפגנות ההמוניות אל תוך הקיץ וניתוץ האנדרטאות יהוו רוח גבית לתעמולת הבחירות של טראמפ. הוא מחפש תמיד את השסעים האלימים והמדממים ביותר ומרחיב אותם ברטוריקה נחותה ומקוממת. השטח עדיין מבעבע גם אם אינו רותח, וכל וידיאו נוסף המתעד אלימות משטרתית נגד שחורים יוציא מפגינים לרחובות.

באופן שמסגיר סוג של בגרות פוליטית ותבונה, 2020 לא הפכה להיות 1968. גם משום שטראמפ הוכיח שאין לו מעצורים. בהיעדר אלה, הוא מנפח אירועים קטנים ונקודתיים למלחמת חורמה ב"מסיתים, בוזזים ואנטיפה" וחותם על צווים נשיאותיים שאמורים לתת לו רשות להשתולל. ההתנגשויות המעטות בין המשטרה והמפגינים בהשראתו היו שקופות, נלעגות ולא הוסיפו לו כבוד. גם בבייס שמעו כיצד מילטו אותו לבונקר בבית הלבן ברגע של בהלה.

למי שדואגים לבחירתו של ביידן, יש לו תחמושת נדירה בקנה: עומדות לרשותו בכוננות מלאה כמה מהנשים היותר מרשימות לכהן כסגנית נשיא. יש בחירה טבעית מתבקשת כמו הסנאטוריות קמלה הריס ואליזבת וורן. יש ראשי ערים מרשימות כקיישה לאנס־בוטומס מאטלנטה ולונדון ברין מסן פרנסיסקו. וישנה הסנאטורית תמי דקוורת', קולונל וטייסת מסוק שאיבדה את רגליה במסוק שהתרסק והיא כוח טבע שראוי להתחשב בו. היה כבר נשיא בכיסא גלגלים אבל לא סגן, ובכל מקרה, חוץ מבחירה נוחה מדי בוורן, למועמד ביידן ממתינה שדרת לוחמות ראויה. כל אחת מהן תהיה טובה יותר מהשקרן המכהן מייק פנס.