האמירה החשובה שהשמיע היום שר האוצר, ישראל כ"ץ, במסיבת העיתונאים להצגת חוק ההסדרים היתה בנוגע לסקטור הציבורי. בפעם הראשונה מאז נכנס לתפקידו הוא אומר בריש גלי שהסקטור הציבורי חייב לשאת בנטל ולתרום את תרומתו למשבר הקורונה. הוא פנה למי שעשוי להיות החסם הראשון בדרך להתייעלות בסקטור הציבורי: ליו"ר ההסתדרות, ארנון בר דוד, ושלח לו מסר: ציפייה להבנה ושיתוף פעולה בנושא הזה.
כפי שחשפתי בעבר ב"מעריב" - אגף התקציבים באוצר, עוד לפני הקמת הממשלה, גיבש תוכניות לקיצוצים בסקטור הציבורי שעל הכוונת היו הסכמי השכר בסקטור הציבורי והפנסיות התקציביות. ישראל כ"ץ לא חובב במיוחד ועדים, ולכן נראה שהתוכניות שהכין אגף התקציבים מתאימות לו כמו כפפה ליד. ההתייעלות הזו לא מתבקשת רק בגלל הקורונה, אלא בגלל שהסקטור הציבורי התנפח בצורה לא מידתית בעשור האחרון וחייב לעשות דיאטה.
התייעלות בהוצאות בכלל והתייעלות בסקטור הציבורי בפרט יכולה להתנהל בשלוש צורות: בפיטורי עובדים, בקיצוצי שכר (לעובדים פעילים) ולקיצוצי פנסיות תקציביות (לגמלאים); וכמובן אפשר בשלוש הצורות גם יחד. על פיטורי עובדים אין על מה לדבר. הסקטור הציבורי מוגן, ברובו, מכוח הסכמים קיבוציים – ויש לו קביעות; על קיצוצי שכר וקיצוצי פנסיות תקציביות – יש בהחלט על מה לדבר וזה אחד מהמוקדים בו אפשר להתייעל במיליארדי שקלים בשנה.
ראשית, במצב היום צריך להקפיא את כל העלאות השכר בסקטור הציבורי ללא יוצא מן הכלל, ובוודאי שלא לחתום על הסכמי שכר תקופתיים שמעלים את השכר באופן אוטומטי. בשלב השני, קיצוץ דיפרנציאלי, שלא ייגע בשום פנים ואופן בעשירונים הנמוכים של הסקטור הציבורי, שהם רוב העובדים, אלא בשניים-שלושה עשירונים העליונים, במיוחד בעשירון העליון, ששכרו המריא לרמות חסרות כל פרופורציה לסקטור הציבורי – 60-70-80-90-100 אלף שקל ברוטו לחודש ויותר. השכר הממוצע בסקטור הציבורי המריא בעשור האחרון בקצב הרבה יותר גבוה מזה של הסקטור הפרטי ובוודאי שמעל לעלייה במדד המחירים לצרכן.
סוגיית הפנסיה התקציבית היא פצצת זמן שהגיע הזמן לפרקה. 22 מיליארד שקל לפחות מתקציב המדינה מנותבים לתשלום פנסיה תקציבית – וזה רק לגופים ציבוריים, בלי לקחת בחשבון גופים שהם נתמכים ולמעשה ציבוריים – כמו אוניברסיטאות ועוד. המשמעות היא שבפועל מממן תקציב המדינה פנסיות תקציביות בהיקף מוערך של כ-30 מיליארד שקל והסכום הזה הולך ומתנפח מדי שנה. הודות להסכמים מעוותים מן העבר העשירונים העליונים בסקטור הציבורי מקבלים פנסיות שאנשים בסקטור הפרטי יכולים רק לחלום עליהם – עשרות אלפי שקלים בחודש ברוטו – דבר שאינו יכול להתקיים במצב נורמלי, קל וחומר בתקופת משבר כלכלי. לכן, גם פה מתבקש קיצוץ דיפרנציאלי שלא יפגע בפנסיות התקציביות הנמוכות, למשל בענף ההוראה, אבל בהחלט יפגע בפנסיות המנופחות באנשי צבא, משפט והפקידות הבכירה.
תוכניות הן כידוע תוכניות, המבחן הוא בהוצאתן לפועל. שום תוכנית יפה לקיצוץ או התייעלות בסקטור הציבורי לא שווה את הנייר שהיא כתובה עליה אם היא לא עומדת בפני מבחן הביצוע. בעבר, למשל, ניסו להעלות את ההפרשות לפנסיה תקציבית, צעד קטן יחסית, שכמובן ירד מהר מאוד מן הפרק.
אפשר להניח שמול פגיעה אפשרית בשכר ובפנסיות התקציביות יהיה לובי מאוד חזק שיתנגד: אחד מהלוביסטים יושב בהסתדרות (ארנון בר דוד), השני ישב בהסתדרות והיום במשרד המשפטים (אבי ניסנקורן), השלישי יושב במשרד הביטחון (בני גנץ) והרביעי מאכלס את משרדי המשפטים והרשות השופטת, שנהנים משכר ופנסיות מהגבוהים במשק.
אלא שהזמנים השתנו וכ"ץ יכול לקנות את עולמו ולהיזכר כשר האוצר הראשון אי פעם שהצליח לרסן ולקצץ בחגורות השומן של הסקטור הציבורי. דעת הקהל תהיה איתו, הסקטור הפרטי יהיה איתו ואפשר להניח שיהיה לכך רוב בממשלה ובכנסת. נכון לאתמול, על-פי לשכת התעסוקה, יש כ-850 אלף דורשי עבודה במשק, מהם קרוב ל-600 אלף בחל"ת. אני בטוח שכולם, ללא יוצא מן הכלל, ועוד רבים אחרים בסקטור הפרטי – אומרים לכ"ץ: לך על הקיצוצים בסקטור הציבורי בכל הכוח – אי אפשר שסקטור אחד יהיה מוגן לחלוטין ממשבר הקורונה – וסקטור שני (הפרטי) רק יסבול ממנו.