אני זוכרת שעמדתי מול הרוקח בסופר־פארם ושנאתי אותו עד כלות. ברגע הארור ההוא, בצהרי היום של רביעי שעבר, הופתעתי מכך שאני יכולה לשנוא בן אדם ברמות כאלו. מבטי אפילו פזל לסוכריות המציצה ללא הסוכר במבצע שהונחו על הדלפק, וכל מה שרציתי היה לקחת את החבילה ולזרוק עליו. הוא עשה הכל לאט, כאילו זה אישי נגדי! שלוש פעמים עברתי איתו עמדת מחשב עד שמצא אחת תקינה, אחר כך ביקש כרטיס מנהל כדי לפתוח אותה, וכאילו לא די בזה גם שאל אותי אם אני משלמת באשראי או במזומן ועדיף לו מאוד אשראי כי אין לו עודף.

כשהגענו סוף־סוף לעמק השווה, כבר הרגשתי את בגדיי נצמדים לי לגוף ואת הסחרחורת הקרבה, ידעתי שאם בדקות הקרובות לא אוכל משהו מתוק ואשכב מעט, יהיה פה רע ומביך. אחר כך לקח ממני את המרשם ושאל “את בטוחה שזה הברזל שנתנו לך? ההמוגלובין שלך כל כך חלש?".

“כן, הוא 9", אמרתי בעייפות. “טוב, אני צריך לבדוק אם נשאר לנו", מלמל והלך אל המגירות הבלתי נגמרות. מגירה אחר מגירה הוא פתח שם, הוציא כל פעם חבילה תרופות אחרת שנתנה לי לקוות שהנה, עוד כמה דקות אני שוכבת באוטו שלי ונרגעת במזגן. אבל הוא, כלאחר יד, צקצק בלשונו, אמר “זה גם לא זה" והשיב את החפיסה למקומה. רק אחרי חמש דקות מייגעות כאלו שבהן כבר לא יכולתי לעמוד עוד, הלכתי כמה צעדים אחורנית וביקשתי מאישה מבוגרת לשבת בכיסא ההמתנה שעליו ישבה, והכל מול מבטיהם הזועפים של שאר האנשים בתור. בימים כתיקונם לא הייתי מעיזה לעשות זאת, נהפוך הוא - יש לי רגישות יתר לנושא, מספר לא מבוטל של פעמים נזפו בי אנשים כשכיבדתי אותם ב"והדרת פני זקן" ופיניתי להם את מקומי כשהם בקושי גירדו את גיל 50.

“איך את לוקחת לה את הכיסא?", דחף את אפו צפונבוני צהבהב ומעצבן, “היא מבוגרת!".

לא ידעתי איך להגיב, האישה המבוגרת קלטה אותי טוב יותר מכל שאר המצקצקים בתור, הושיבה אותי לאט על הכיסא הכחול, שלפה מתיקה בקבוק מים והחלה שוטפת את פניי. “תסתכלי עליי, ילדונת, את איתי?". היה לה ריח של בושם ורדים ישן, כאלו שהזליפו עליהן הנשים מבית הכנסת בילדותי. “בוא תעזור לי, בחור, תרים לה את הרגליים", שמעתי אותה אומרת. לחשתי: “אני בסדר, צריכה רק לעצום את העיניים", וצנחתי, אני לא יודעת לכמה זמן. בתמונה הבאה אני שכובה על רצפת הסופר-פארם כשמתחת לראשי כרית ג'ל עם תווית מבצע עליה. מעליי הרוקח האטי ובידו כוס מים, הצפונבוני שנראה מודאג משוחח עם מד"א בטלפון, אמא ובת שביקשו מאנשים לתת לי אוויר, והאישה המבוגרת עם ריח הוורדים, שמזליפה לי טיפות מים לפה. “יש למישהו שוקולד?", היא שואלת.

הרוקח צועד אחורה, מוריד מן המדף אריזת שוקולד, פותח אותה ומגיש לי. אני לא מצליחה להרים את ידי. הצפונבוני מנתק את השיחה עם מד"א ומרגיע, “תכף יגיע אמבולנס, הכל בסדר", ניגש אל ראשי ומרים אותו. “תלעסי, זה טעים", מחייכת המבוגרת ואני לועסת את השוקולד ומבקשת עוד חתיכה אחריו. “סליחה, כמה מביך", אני לוחשת. “זה קורה לכולנו", מרגיעה האמא מלמעלה ומחבקת את בתה אליה.

באמבולנס בודקים לי מדדים. “מרסל, את איתי?", מדברת בקול סמכותי, גבוה אך ידידותי החובשת. “כן, אני מזיעה, למה זה?". “נפילת סוכר, אל תפחדי", אמרה וניקתה את פניי. אף פעם לא הזעתי ככה, אני בטוחה. “לא שילמתי על התרופות ועל השוקולד", אני אומרת לה. “הם ישרדו", היא צוחקת, וזו הפעם הראשונה שאני מצליחה לחייך וכמעט נרדמת שוב. שעה אחר כך, באיכילוב, מעירה אותי משנתי יד חזקה, סדוקה מעמל ומוכרת כל כך. “יפה שלי, תתעוררי", אומר לי גור, ואני פוקחת את עיניי ופתאום פורצת בבכי. “התעלפתי, ליד כולם, ועזרו לי, צריך להגיד להם תודה. לקנות להם משהו".

“תנוחי עכשיו", הוא מנשק את מצחי שכבר פחות מזיע ועובר לדבר עם האחות. היא מספרת שאולי נצטרך מנות דם ועירוי ברזל פעם בשבוע, שבאנמיה צריך לטפל ולא להזניח, וכך או כך, עכשיו הם נותנים לי נוזלים ואני ארגיש הרבה יותר טוב אחר כך. בכל פעם זה קורה לי, אני חושבת שאני אטלס שיכול להחזיק את כל העולם על ידיו. בתקופת הקורונה הארורה עזרתי לכמה משפחות נצרכות בקניות, בניקיונות ובדאגה. בישלתי בלי הפסקה לקרוב משפחה אהוב ומבוגר שלא יודע לעשות זאת בעצמו, דאגתי לבית, לייצר הכנסה אחרי שזו ירדה, שעות ישבתי על ספסלי ההמתנה לאחר כל ניתוח או בדיקה שעבר אבי בעיניו, והרחקתי כמה פעמים עד חריש, לשם עברה אמי ושם מתגוררת אחותי, כדי לפגוש את אחייני ומשפחתי. אני יכולה לצחוק על גופי עד מחר, להגיד שיש לי “עודפים" מהכל, אני יכולה להתפאר בכך שרזיתי הרבה בתקופה האחרונה, ואני יכולה להשליך על עצמי קונפטי ולהתלהב מכך שבמשפחתי אין כמעט מחלות, אבל אי אפשר להתגרות יותר מדי במזל, והנה, גם אני קרסתי, כי מרסל מוסרי־הרמן היא לא מעל הטבע.

למחרת שכבתי במיטתי. גור סחט לי מיץ תפוזים, ערבב אותו עם תערובת ברזל חזקה והשגיח עליי ברצינות יקית שאשתה עד הטיפה האחרונה. גם כשניסיתי להינצל מהגועל הזה, למשוך אותו למיטה ולנסות להסיח את דעתו, הוא לא נכנע. תסיימי הכל, ביקש, ואני, ברוב פחדיי, צִיַּתּי. מוסר עבודה כמו מוסר עבודה, גרם לי לקום בשמונה בערב, עם סחרחורת חזקה, ללבוש שמלה מהודרת, להתאפר ולהדרים למושב ליד באר שבע, שם חיכו לי 50 איש להרצאה שנקבעה חודשיים מראש. עד רגע לפני שנכנסנו אל הבית הגדול והיפה כל כך, עוד אמרתי לגור שאולי כדאי שנחזור הביתה ואני בטוח אתעלף באמצע. “רק את מחליטה", הוא אמר. וכששמעתי את המארח אומר מבפנים, “אני מביא לכם מישהו מ'מעריב׳!", ואישה אחת צעקה לו, “הלוואי ומרסל מוסרי!", הרגשתי איך בכל ידיי ננעצות מחטי אינפוזיה המזרימות לי כוחות ואנרגיה, חייכתי ונכנסתי לשם בסערת האהבה העצמית.

“אי אפשר איתך", גור צחק וניגש מיד אל הבופה למלא לו צלחת בפשטידות וסלטים. שעה שלמה העברתי להם הרצאה, חוג חברים בני 50 פלוס, משעשעים, חכמים מאוד וכאלו שהלוואי והיו מזמינים אותי להיות חלק מחברתם. באמצע אפילו עצרתי את ההרצאה והתבּיַּתִּי על אחד מהם. “בן כמה אתה?", שאלתי. “68", הוא ענה. “אתה כמו מומו מ'אסקימו לימון'! איזה חתיך!", לא יכולתי לעצור את עצמי. הוא הפך אדום אבל פרץ הצחוק שם סחף את כולם, והמון גברים התחילו לקרוא בשמי ולהתחרות גם הם על איזו מחמאה. ניצלתי את ההפוגה הקלה ולקחתי לעצמי כיסא. התיישבתי והבטתי עליהם, פתאום רציתי שהמבוגרת עם ריח הוורדים תהיה חלק מהערב הזה. רציתי להודות לה ולנשק את ידיה. “הכל בסדר?", שאל המארח כשראה שההרצאה נפסקה לרגע. “ניקח הפסקה, רק חמש דקות, בסדר?".

“לשירותך, המפקדת", הוא הצדיע לי והלך אל חבריו המתחרים ביניהם מי נאה יותר. שתיתי כוס מיץ, אכלתי שתי פשטידות, יצאתי אל שדה המושב, נשמתי אוויר טוב וחזרתי, החלק השני היה פי כמה יותר טוב, וכשקיבלתי את התשלום השארתי 50 שקל ממנו בצד - ביום ראשון אלך אל הרוקח ואשלם את החוב. ועל הדרך, אבקש ממנו סליחה. שנאתי אותו באותו היום רק כי לא אהבתי את עצמי מספיק. איזו שטות.