הקורונה נדחפת לכל חור. אין לה בושה. זה כבר לא עניין שמתרחש במחוזות רחוקים, אי־שם על גבי המרקע. המגיפה כאן ובעוצמה קשה מתמיד, מאיימת לנגוס בשיניה המפחידות במי שיתרשל או יפגוש את האדם הלא נכון. נינט טייב, כך פורסם, חלתה. עננה ריחפה מעל הזמרת הלאומית החדשה, עדן בן זקן, עד שהתברר שהיא בריאה. ואפילו ג'וזי זירה, הכוכב השרירי משלל תוכניות הריאליטי, סמל הבריאות, החיות והגבריות - חטף את הווירוס, ועל פי הדיווחים יש לו חום גבוה. שיהיו בריאים.

אני לא מכיר את כל האנשים הללו באופן אישי, אבל העובדה שהם חלו נותנת לי תחושה שהמחלה נמצאת על סף דלתי. הרי הייתי איתם, בסיוע אתרי הרכילות, בכל תחנה בחייהם: בשיברונות הלב, בהצלחות, בהדחות ואפילו בלידות. אם הפיגורות הבולטות הללו חטפו, מה הסיכוי של קשיש היפוכונדר כמוני, שכל אפצ'י עושה לו התקף לב, לחמוק מכך? אין מנוס, אוטוטו כנראה שזה יהיה גם אצלי.

אומר בהכאה מיוסרת על חטא, שכמו אידיוט התגריתי בגורל. חבר שובב במיוחד שלח לי הודעה מטלפון שאינני מכיר, ובה צוין שעליי להיכנס לבידוד היות שנמצאתי בקרבת חולה מאומת. אני חייב להרים לעצמי ולהודות שלא ממש התרגשתי. זה נראה לי בלוף מלכתחילה. הודות לרמת החשדנות הנוכחית שלי, שהיא באזורים רדיואקטיביים, עליתי על הנוכלות במהירות הבזק.

אחרי שהתברר באופן סופי שאכן מדובר בדחקה, יזמתי התנהלות קונדסית משל עצמי. זה אירע כשהתארחתי בתוכנית טלוויזיה ידועה. במהלך הפסקת הפרסומות נעמדתי ליד המנחה, היפוכונדר נודע בעצמו, וזעקתי "אוי ואבוי", בעוצמה ובדרמטיות. הייתי משכנע למדי, כיאה לתלמיד מסור בתורת המשחק.

בסיום הקטע המומחז הראיתי למגיש המוכר את ההתראה הפיקטיבית והוספתי לטובת האמינות בפרצוף תשעה באב: "מה עושים?". הוא החוויר כסיד וכמעט התעלף. טפחתי על גבו כדי להחזיר את זרימת הדם לגופו והסברתי שמדובר בעקיצה. בתום רגעי חרדה ארוכים הוא נרגע, שב לנשום וקינח את ירידת האדרנלין ברצף של קללות שנורו מכל הלב לכיווני.

כנראה שבורא עולם החליט להשיב לי על תעלולי מנה אחת אפיים. מרוב התבדחויות מרושעות בשבת האחרונה התחלתי להרגיש רע. אין חום, אין שיעול, אבל הייתה תחושת חולשה כללית בלתי מוסברת. בשפת הרופאים ניתן לומר שחלושס פקדני. גם אשתי חשה כך. רק בתי נראתה בלתי נגועה, עד כדי כך שלא התחשבה כלל במצב הוריה, שעלול היה להוסיף להיות על הספקטרום בין זוועה לגרוע ביותר, ודרשה את מלוא תשומת הלב וללא הפסק.

נינט טייב (צילום: קשת)נינט טייב (צילום: קשת)

הכל מבולבל ומבלבל בגל השני, עד שכבר לא ברור לאף אחד מהו תסמין אמיתי למחלה. באקלים כזה גם פיהוק סורר יכול להיות אינדיקציה להידבקות. סחרחורת שהיא ספק אמיתית ספק תוצר של היסטריה וצפייה ממושכת בסטוריז של עולם הבידור, שבהם מודיעים מדי דקה על עוד ידוען שחטף את הנגיף, הציפה את ראשי עד לרמה מדאיגה.

כחולה קורונה מדומה רצתי למיטה ושכבתי משותק. לא יודע מה הפחיד אותי יותר: החשש שהמחלה כבר כאן או אי־הנעימות בהודעות ובהתנצלויות בפני החברים שהדבקתי אותם. ואז גם התגנבה מחשבה נוספת ומכעיסה למוחי: מי הדביק אותי? מי אחראי לייסורים הצפויים לי - מוכר סורר במכולת, חבר שלא הקפיד, הורה אנרגטי בגינת המשחקים המקומית, או שמא אני החמור הרשלן שהעביר בהיסח הדעת יד נקייה על ידית נגועה ומשם זינק הנגיף אקספרס לתוך ריאותיי? אין לדעת.

חמקמקה המחלה הזאת, שהולכת ומתגברת בגל השני עד לעוצמת מיני־סופה טרופית. אני מניח שרובנו נחלה בסוף. אין ברירה. את המשק אי אפשר לסגור, וגם אין מצב שאנשים יסכימו לסגת שוב למה שהיה כאן לפני מספר חודשים. בזמן שאני מחשב את קִצי לאחור, שמתי לב שהתסמינים המוזרים חלפו כלא היו, ואז פתאום שבו בשנית. והנה ברגע זה הם שוב נעלמו. אני רוצה לגזור על עצמי תענית שפיות ולברוח מכל הפושים והעדכונים על סלב נוסף שחלה. כנראה שזה בלתי אפשרי.

הנה, בזמן כתיבת שורות אלה מתברר שעוד מודח ריאליטי הישרדותי חטף את זה, או שיש חשד שחטף את זה. העדכונים מפוצצים את מסכי. אני רק קורא על כך וכבר מרגיש מטושטש. סלחו לי, אני רץ לבדוק חום. לפחות עד הפוש הבא.