בסוף השבוע האחרון טיילתי בצפון עם קבוצה של חברי ילדות. מטבע הדברים, חלק גדול מהשיחות הוקדשו למציאות החיים החדשה של כולנו, ובאופן ספציפי - לבדיחות על העיסוקים החדשים שאצטרך למצוא לעצמי, לנוכח העובדה שמצב התרבות בארץ עגום והאופק לא נראה מבטיח.

הגענו לקטיף, הוראה, ג'יגולו לפנסיונריות וכו'. מעבר להומור, המסר הברור שקיבלתי מהחברים - אף אחד מהם לא קשור לתחום התרבות והיצירה - הוא שהאפשרות שאיאלץ לערוך הסבה מקצועית ממש לא נראית להם כמו טרגדיה. ולזכותם ייאמר שהם מדברים מניסיון. אחד מהם היה בכיר במוסד ביטחוני שהפך לאיש חינוך. אחר עסק בתיאטרון והוא היום מורה בישראל. חבר נוסף היה מנהל בחברת הייטק גדולה והיום הוא מעורב בכלל בתחום הפוליטי. וכך גם האחרים. והאמת היא שגם אני הייתי בעבר עורך דין, שהפך לעיתונאי והיום עוסק ביצירה.

והם צודקים, הסבה מקצועית היא לא מילה גסה. הקורונה היא אירוע משמעותי בקיום שלנו. משמעותי בהרבה ממה שסברנו בתחילה. ולא משנה מה אתם חושבים על אמצעי ההתמודדות מולה, העובדה היא שעיסוקים שלמים נפגעים ממנה כרגע באופן אנוש, ויש סבירות גבוהה שהפגיעה הזו תהדהד עוד לאורך שנים. ועכשיו, השאלה היא מה אמור לעשות אדם המשתייך לאותם תחומי עיסוק. באופן טבעי, לאורך החודשים הראשונים התגובה המקובלת הייתה בהלה, תסכול עמוק ודרישה לסיוע מצד המדינה. דרישה מוצדקת בהחלט, כל עוד מדובר במשבר זמני. והמדינה שלנו לא נתנה לה מענה ראוי, בטח לא בהשוואה למדינות מערביות אחרות. אני מדבר מניסיון אישי רווי חרדות וכעס.

אבל עכשיו, כשכבר ברור שהסיפור לא עומד להיגמר בקרוב, וגם שהמשמעות של “להיגמר" לא תהיה חזרה אמיתית לחיים שהכרנו, אני חושש שהפתרון עבור חלק נכבד מהאנשים צריך להיות הרבה יותר מרחיק לכת מלחכות לעוד הקצבה מגוחכת של המדינה. אם אתה עובד, למשל, בתחום התיירות, סביר להניח שלפחות מחצית מהענף שלך יימחק במהלך השנה הקרובה. זה נכון גם לגבי ענף המסעדנות, האירועים, חנויות האופנה ועוד.

כל אלה יסבלו משילוב של הגבלות אובייקטיביות בגלל הנגיף (כמו אי־קיומה של תיירות חוץ, למשל), עם מצב כלכלי מתדרדר של הלקוחות שלהם, שיעדיפו להקטין את ההוצאה על מוצרים ושירותים הנתפסים כפחות חיוניים. זה מתסכל, זה מדכא וזה גם מאוד טבעי, בעתות של משבר כלכלי עולמי. ובמצב כזה, גם אם המדינה הייתה מסייעת בנדיבות (והיא ממש לא), יש גבול לכמות התמיכה שהיא תוכל לספק. רוצה לומר, חלק ניכר מהאנשים יהיו חייבים למצוא לעצמם עיסוק אחר. ולכן האמירה הזו, של “תעשו הסבה מקצועית", נשמעת אולי מאוד מקוממת ומנותקת ברגע הראשון, אבל היא תהפוך כנראה לצו השעה.

מה שמביא אותי לתחום העיסוק הפרטי שלי, ולעולמם של אנשי התרבות והבידור. גם כאן מדובר בענף שחטף מכה אחת אפיים. וקרוב לוודאי שלפחות בתחום הבמה, המכה הזו תתגלגל עוד חודשים ארוכים, אם לא יותר. מה שאומר שחלק ניכר מהאנשים בתחום ייאלצו בסופו של דבר למצוא לעצמם תחומי עיסוק אחרים. אבל כאן מגיע ההבדל המרכזי. רבים מחבריי לענף יוצאים מהנחת יסוד שיש להם זכות קבועה בטאבו להמשיך לעסוק לנצח ביצירה. כי זה לא מקצוע רגיל, אלא “שליחות". “מצפן מוסרי". “אומנות או נמות" וכו'. בעיניי זו גישה מנותקת וגם מתנשאת, כי הסאבטקסט שלה הוא - אנחנו אנשים חשובים ומשמעותיים יותר מכאלה שעובדים במלאכות “רגילות".

אני מאוד גאה בעיסוק שלי ובחשיבות שלו, אבל אני אף פעם לא שוכח שמדובר - בראש ובראשונה - בזכות לשלב עבודה עם הנאה והגשמת חלומות. זאת זכות ענקית, לא מובנת מאליה וגם לא כזו שמגיעה למישהו באופן אוטומטי. ודאי לא בעתות משבר. נכון, תרבות היא חיונית למדינה. אבל לא יותר מבריאות או מזון או ביטחון אישי. ולכן אם איאלץ חלילה לעזוב את התחום, זו תהיה עבורי התנסות קשה, אבל לא אראה בה הפרה של זכות אלוהית שניתנה לי בכיכר הבימה. 

מחאת האמנים מול משרד האוצר בירושלים (צילום: ללא)מחאת האמנים מול משרד האוצר בירושלים (צילום: ללא)

על הסכין

1. השבוע אכלתי במסעדת יוקרה ברמת החייל במסגרת אירוע חברתי. הוזמנתי, לא שילמתי. מחיר המנות העיקריות עמד על 150 שקל ומעלה. על הבר היה שמח, פינקו את האורחים בצ'ייסרים, וכולם שאלו מתי אפשר יהיה סוף־סוף לטוס מפה לחופשה אמיתית. התחושה הייתה של מציאות מקבילה, אטומה לגמרי למצוקת האנשים בחוץ. לא אחזור לשם.  

2. "Homegrown" הוא אלבום גנוז של ניל יאנג מ־1975, שיצא רק עכשיו. לא מדובר בסקיצות, או בגרסאות הופעה, אלא באלבום מקורי לכל דבר, מה שהופך את העניין למסקרן בהרבה. זה אלבום נהדר, היישר משנות השיא של יאנג, שעוסק בצד האפל והמשברי של האהבה, והוא פשוט מתנה מרגשת שנחתה במפתיע לכל אוהבי הקנדי הענק.

3. "בורגן" היא סדרה דנית ששודרה במקור בין 2010 ל־2013, ומגיעה רק עכשיו לנטפליקס (ואלינו). היה שווה לחכות. זו סדרה פוליטית מצוינת, שהגיבורה שלה הופכת באופן מפתיע לראש ממשלת דנמרק, ועוסקת בפוליטיקה, בעיתונות וגם בחיים האישיים של הגיבורים. והכל באופן אמין, כמעט ריאליסטי, שבו כל הדמויות אנושיות ועגולות מאוד.