1. ביום ראשון שעבר הובא חברי אבי בנדר למנוחות. כתבתי עליו לפני שבועיים, כשהיה מורדם ומונשם בבית החולים איכילוב בגין זיהום בריאות. סיפרתי על הפרלמנט של בנדר, שריכז מדי שבת אנשים מרתקים מכל תחומי החיים. אחד האירועים המוטרפים שהיו בפרלמנט בחצר של בנדר התרחש ב־13 באוקטובר 2001. שימו לב למספר 13 שמופיע בתאריך. אלו המאמינים באמונות טפלות מייחסים לו מזל רע.

אחד האורחים המכובדים בפרלמנט באותו יום היה רחבעם "גנדי" זאבי. הוא ישב ואכל, כשלפתע הגיח עורב והתיישב על משענת הכיסא שלו וממנה זינק לשולחן והחל לזלול גבינה לבנה. יעל, רעייתו של גנדי, ראתה את האירוע וצעקה בהיסטריה במטרה לגרש את בעל הכנף, שלדעתה מביא מזל רע.

גם כשהעורב התעופף לכיסא פנוי שהיה מאחורי שולחן הסועדים, יעל זאבי המשיכה להיות מבועתת מהאירוע. ארבעה ימים לאחר מכן, ב־17 באוקטובר, נרצח גנדי בירושלים על ידי מחבלים פלסטינים שתכננו את הרצח בקפידה וידעו שהוא מסתובב ללא שומרי ראש.

גנדי יצא מחדר האוכל של מלון "הייאט" בשעה שבע בבוקר ועלה לכיוון חדרו. כמה דקות אחר כך עשתה יעל את המסלול ומצאה את בעלה ירוי ומדמם על המסדרון. גנדי הובהל במצב אנוש לבית החולים הדסה ונפטר שעתיים מאוחר יותר. יעל האמינה שהעורב שנחת ארבעה ימים קודם לכן על כיסאו של בעלה הביא לו מזל רע.

הקדשתי שעות ארוכות למציאת הצילום של העורב המנחוס על הכיסא, זולל מה שגנב מהשולחן. מצאתי. בתמונה רואים את אבי בנדר בחולצה הלבנה מביט על הציפור בזעם וכך גם זקן השבט שמואל "סאמק" ינאי.

2. כשהבוס של הפרלמנט הגיע לגבורות, עמוס אטינגר, אדם רב כישרון והיוצר של התוכנית "אלה הם חייך", כתב לכבודו מקאמה וגם הקריא אותה באוזני הנוכחים. וכך כתב אטינגר:

כמה מילים וכמה שורות
לאבי בנדר החוגג גבורות.

מה נאמר ומה נספר על אבי בנדר, החבר המופלא, שהרי כל סיפור הקשור באבי הוא הרי פשוט מגילה.
אבל המגילה שלנו תתרכז בעיקר, וללא ויכוח, בשולחן השבת בחצר של אבי, שולחן השבת הפתוח.

אבי כידוע, יליד תל אביב, שבילה ילדותו בין הים והגלים, היה שובב לא קטן, והצטרף בנעוריו ל"מחנות העולים". גם שם היה פעיל ויעיל ולרגע לא נח.
בשירותו הצבאי היה איש סיירת צנחנים של הנח"ל המוצנח. והימים, ימי פעולות התגמול, גם בשטחנו וגם מעבר לגבול.
ואבי, שותף כלוחם הנח"ל המוצנח, בפיקודו של מוטה גור, לכל מבצע ומבצע, כולל מבצע תקיפת המשטרה הירדנית בקלקיליה, שם ברגלו נפצע.

סימני הפציעה של אז ניכרים בך, אבי, עד היום, אך אינך מוותר, וממשיך בדרך, גם אם עברו מאז כ־50 שנה ואולי יותר.
בהמשך, אתה מקים את משרד הכרטיסים "הדרן", שזהו צעד כלכלי נכון ואתה שותף ומעורב בחיי הספורט, בחיי הבוהמה התל אביבית ובחיי קהילת הביטחון.
אתה מקים משפחה, ולפרק א׳ בחייך שותפה הייתה הרעיה שרה, היום פרופסור בנושא שואת העם היהודי ששרד, ושניכם הבאתם לעולם את שלושת ילדיכם, מירב, מיכל ועירד. ואלה, כפי שיודעים, הביאו את דור שמונת הנכדים.

וכששואלים אותך, אבי, מה מצב הסקס, אתה משיב: הוא עדיין בעבודה. כל שנה נכד, כל שנה נכדה.
אבל פרסומך, אבי, ללא כל ויכוח, הוא שולחן השבת בחצרך, השולחן הפתוח.
השולחן הפתוח שנולד לפני 14 שנה, לגמרי במקרה, ושמו ניתן, על ידי מייסדיו, אבי בנדר, מנחם דיגלי, שהיה מפקד סיירת מטכ"ל, ואיש ה־101, יצחק ג׳יבלי הקטן.

אבי בנדר (צילום: שלומית כרמלי)אבי בנדר (צילום: שלומית כרמלי)

הם הבינו שאי אפשר לבזבז את סיפורי הלחימה המרתקים שעמדו במבחן, והחליטו למסד אותם עם חברים נוספים, בחצרו של אבי, ליד השולחן.
היה זה בדרך כלל מפגש שהחל בפזמוני ושירי ארץ ישראל, ונמשך בסיפורי עלילות גבורה, של כל אחד מאנשי החבורה.

אגב, מהיכן אני מכיר את האינפורמציה הזאת על אודות השולחן של אבי, פשוט, הגעתי לכתבות של אחד מיושבי השולחן - העיתונאי נתן זהבי, שהפליא ומפליא לתאר את הדמויות והטיפוסים הרבים שליד שולחן השבת התקבצו, אותם שהמשיכו וממשיכים לספר, לריב, לאהוב ולשנוא, אם תרצו או לא תרצו.

אותם, המביאים לשולחן השבת מפירות הגן שבביתם, החקלאים מביאים ירקות ופירות, והייננים מביאים מיינם.
ואיך שאתה לא מסתכל באנשים, וסביבך מביט, מסתבר שהשולחן הפתוח של אבי הפך ללהיט.

וכשאתה, אבי, היושב בראש השולחן, וסוקר את הנוכחים, שחלקם קבועים ששנים באים לשולחן, וחלקם אורחים, אתה רואה את בעלי ניגודי הדעות יושבים איש ליד חברו, כמו בתמונה, אנשי ימין קיצוני ושמאל קיצוני, אנשים שהמשותף להם הוא האכפתיות מזו המדינה.
אלה אנשים המוכנים לקרוע אחד את השני בלהט הוויכוח, ואחר כך ירימו יחד כוסית משקה לחיי המדינה ולחיי כל יושבי השולחן הפתוח.
ונרים כוסית גם לחיי אלה שלא זכו ונקראו מן השולחן לישיבה של מעלה, הטובים שבאנשים שנטשו ולא המשיכו הלאה.

ביניהם, מנחם דיגלי וג'יבלי הקטן מייסדי השולחן, ההיסטוריון מושק'ה אידלסון, שתמיד יש לו סיפור מוכן.
ואת כל הפרופסורים להיסטוריה מושק'ה בידיעותיו שם בכיס הקטן, מבלי להתלבט, וכל מה שנשמע תחילה כאגדה של מושק'ה, מסתבר במהרה שזו אמת. ואם תראו עורב שחור סובב למעלה ברקיע, תדעו בבירור, שזהו מושק'ה שלשולחן מגיע.
ביניהם אותם שנפרדו טרם זמנם, כמו ה"הרצל של ההליקופטרים" - אורי ירום, וקברניט אל־על אורי יפה, שבתא הטייס - חי במרום.

ומפקד הפלי"ם סאמק ינאי, מפקד ספינות המעפילים ויוסי הראל מפקד האקסודוס, ובזכות שניהם הגיעו ארצה אלפי עולים. והאלוף והשר לשעבר, גנדי - רחבעם זאבי ושלמה מוסייף שהיה לפעמים לשולחן מגיע ושיעור בהיסטוריה ישראלית ויהודית היה משמיע.
ואורי דן, שבכתבותיו את ארץ ישראל השלמה הצדיק, והוא משוחח בוודאי עכשיו למעלה עם דני זיידל הצדיק.
וצביקה מלחין, איש המוסד, שהיה תמיד פעיל בשטח, שהשתתף במבצעים נועזים וסודיים, שכולם ידעו עליהם לבטח.
ויוסלה מרימוביץ, מאמן הכדורגל הלאומי, שאותו לא נשכח, ובוודאי שכחתי להזכיר מישהו או מישהם, ויסלחו לי על כך.

אבל ישנם אותם הממשיכים להגיע לחצר של אבי, לפקוד את השולחן, כמו עורך הדין גדעון רוזנבלום, חיים טופול, שתמיד יש לו ציור מוכן, ודן פתיר שעלה לגדולה, כיועצם של שלושה ראשי ממשלה.

ובין הממשיכים לבוא לשולחן, בועז אפלבוים, משה קליין, ואריה הירש, ודדי וברוך תירוש, כל אחד טיפוס, כל אחד רגיש, ומגיע המפקד, תת־אלוף צורי שגיא, האדם שתמיד סביבו שמח, הוא זה שפיקד על לחימת הכורדים נגד העיראקים, וניצח.

וכמובן, כמובן, כמובן, לא שכחנו ונזכיר מיד, את השר לשעבר רפי איתן. איש המוסד, שבין שאר פעילותו החשאית וסודותיו, הביא לישראל את אדולף אייכמן, במו ידיו. ובהמשך עשה עסקים עם קסטרו, לא קסטרו מהבגדים, אלא עם שליט קובה, פידל קסטרו, שהפכו ידידים.

וכמובן שאי אפשר לקפח את הנשים, נילי רוזנבלום, בת עמי ינאי, מרים איתן, ציפה שגיא, בשבילן להגיע לשולחן השבת של אבי, זה פשוט רגע חגיגי. ברור שזאת רשימה חלקית, שאין די לה, כי אילו הייתי צריך לקרוא בשמות כולם, היינו יושבים כאן כל היום והלילה.

ואם מדברים בנשים, הרי שהמלכה שאת המטעמים לשולחן הכניסה, היא זו האחת המלווה את השולחן כל שבת - הרי היא לריסה. במבט המצודד שלה, המלא חיוכים, היא דואגת שה"ברנץ׳" של שבת, יהיה ארוחת מלכים.

אבל גם הטעימות וההנאה, מהגבינות, מהסלטים, מהדגים המלוחים, לא מפסיקות את ההתדיינות, לא מפסיקות את הוויכוחים, ושוב עולים על השולחן סיפורים על אילי הון שכאלה, ואילי הון אחרים שבגלל קומבינות היסטריות, יושבים בכלא.

והוויכוחים לא נגמרים והם יימשכו, לא יותר ולא פחות, גם בשבת הבאה וגם בשבתות הבאות. וזה הזמן לשוב ולהודות ללריסה, ולא אגזים, אם אוסיף תודה לנתן זהבי, שפשוט את מה שכתב, כתבתי בחרוזים.

ומכל הלב אנו מבקשים להודות לך, אבי בנדר, על האירוח, על המפגש שיש לו טעם של עוד ועל לבך הפתוח, הלב הפתוח שלך, אבי, שעכשיו אתה חוגג עמו שמונים.

קבל ברכה חמה מכל אותם שעם יושבי שולחן השבת נמנים, לבריאות טובה, שהרי מן הגיל, אין מנוס, ומצטרף למברכים כותב שורות אלה - אטינגר עמוס.