הקורונה הפילה עליי אימה. לא אימה פן אדבק בנגיף, חלילה, אלא פחד מהעננים המתקדרים בשמיים - ואיני מתכוון רק לפיסת הרקיע שפרושה מעל לראשי הישראלים, אלא במובן הגלובלי. אם פגיעתה הבריאותית של מגיפת הקורונה הייתה רעה, הרי שהנגיף הכלכלי נמצא רק בתחילת מסע ההרס. וממש כמו במובן הפיזיולוגי, כך גם בכלכלה: יש מוקדי התפרצות (למשל ענף התיירות), יש אוכלוסיות בסיכון בדמות עסקים שמתח הרווחים בהם נמוך (למשל ענף המסעדנות) ויש צעדים שממש כמו ההסגר בשעתו, פוגעים גם בעסקים בריאים, שמצטמצמים ומפטרים.
המערכת הרפואית אולי עוד לא יודעת לרפא את הנגיף, אבל היא יודעת איך להכילו בצורה טובה יותר. עתה זו הכלכלה שניצבת מולו נטולת מגננות. כלכלנים כבר מתארים את 2020 כ־1929 החדשה. אז פגע המשבר בעולם שעדיין ליקק את פצעי המלחמה הגדולה, עתה הוא מכה בכלכלות שעדיין לא הצליחו להשתקם מהמשבר של 2008.
למה אני חופר לכם על כלכלה? אולי כי לכל 1929 יש 1939, ו־1939 של המילניום השלישי נראית קרובה. לא בטוח שהעולם יוצף בדם כמו במלחמה ההיא (אפשר להאמין שלא) אבל האדמה הרועדת מאיימת למוטט את הסדר החברתי על ראשינו. הסדר מושתת על הידיעה שגורלנו נתון בידינו. שמה שיקבע את עתידנו הוא השקעה בלימודים ובעבודה, ומה שיקבע את עתיד ילדינו הוא החינוך וההשקעה שלנו בהם.
והנה הפכנו באחת למעמד הביניים באירופה של לפני 100 שנים (לאו דווקא בקרב היהודים) שחי את חייו, חלם את חלומותיו הבורגניים וקיווה לטוב, במיוחד לאור ההתקדמות הטכנולוגית האדירה שחווה העולם - עד שמהלכים גלובליים הפכו את חייו לאפר ואבק. כגבר מהסוג הישן, שהאינסטינקט הבסיסי שלו הוא לגונן על משפחתו, על ביתו ועל פרנסתו, אני מודה שאני מרגיש, אולי לראשונה בחיי, תחושה של חוסר אונים. אני מקווה לטוב, אך אין ביכולתי להבטיח שכך אכן יהיה.
כיפה אדומה
לא באתי להשבית שמחה. בעצם, קצת. הרשת מלאה השבוע בווידויים מרגשים של אוהדי ליברפול, שזכתה באליפות ראשונה אחרי 30 שנה.
עבדכם הנאמן קשיש דיו כדי לזכור את האליפות האחרונה שהביא לה רוני רוזנטל. גרתי אז באוסטרליה, עבדתי בבניין ובימי ראשון (שבהם היה נהוג לשלם שכר כפול לעובדים שהסכימו לעבוד ביום המנוחה) כמעט צנחתי מהפיגומים מרוב עייפות, אחרי שצפיתי כל הלילה (בגלל הפרשי השעות) במשחקי הליגה האנגלית.
למרות היריבות ארוכת השנים בין ליברפול למנצ'סטר יונייטד שלי, שמחתי עבור רוזנטל, חיפאי כמוני. הפרגון השתלם כבר כחלוף ימים, עת זכתה יונייטד בגביע - תואר אנגלי ראשון למאמן סקוטי שנוי במחלוקת, אלכס פרגוסון. השנים חלפו וביקורים תכופים במנצ'סטר הביאו אותי לא מעט פעמים גם ליציעי אנפילד. גם בזירה האירופית יצא לי לצפות בליברפול כמה פעמים, כולל בגמר המופלא מול מילאן ב־2005. במילים אחרות, יש לי ברזומה יותר שעות ליברפול מרוב האנשים שהתפייטו השבוע על התגשמות חלומותיהם.
קטונתי מלזלזל בחלומות ילדות של אחרים - והרי גם במנצ'סטר חיכו 26 שנים לתואר הנכסף. ברמה האישית אני מפרגן לחלקם, אבל ברמת התודעה הקולקטיבית מצחיק אותי לראות כל כך הרבה אוהדי הפועל (רבתי) בישראל שנדבקו לליברפול - הקבוצה שהיא הכי בית"ר ירושלים של אנגליה.
לקבוצה יש קהל נאמן וחם, שההיסטוריה שלו רצופה במפגני אלימות קטלנית, תחושת קיפוח בגלל מוצא (רבים מתושבי ליברפול הם צאצאי מהגרים מאירלנד), עוינות כלפי המשכילים היהירים מלונדון וכלפי התקשורת. חבורה (בהכללה) של מצביעי "ברקזיט", שבארץ היו זוכים כבר מזמן לכינוי "ביביסטים". נכון שבאנגלית כל זה נשמע טוב יותר - ועדיין מוזר לראות השבוע את הפער בין ליברפול האמיתית לבין מי שהריעו לה כאן בישראל.
כמה "עובדות"
אין לי מושג אם ח"כ מאיר כהן הטריד מינית וגרם למאסרו של אדם חף מפשע, כפי שנטען בתוכנית "עובדה". רק שבעודי מצקצק בלשוני מול "התחקיר", עלה בזיכרוני תחקיר "עובדה" שבו הואשם סרן ר' בווידוא הריגה של בת 13.
ביום שבו התבררו העובדות, איבדתי את האמון ב"עובדה". ביום שבו ביקשה שופטת העליון בדימוס דליה דורנר להצטרף בשם מועצת העיתונות לערעור של דיין נגד פסק הדין של המחוזי (שקבע שהוציאה את דיבתו של סרן ר'), נפגע אמוני בתקשורת. וכאשר פסק העליון כי גם שקר גס עשוי להיחשב "אמת לשעתה" ומשום כך עומדת לדיין הגנת "אמת דיברתי", גם אם מקורה בתום לב ולא בתיאור אמין של המציאות, איבדתי אמון במערכת המשפט.
אז האם ח"כ מאיר כהן אשם? לא יודע, אבל אם יתברר שלא היו דברים מעולם, זו לא תהיה הפעם הראשונה שבה דיין משתמשת, בתום לב מוחלט כמובן, באפקטים טלוויזיוניים דרמטיים כדי להדהד שקר. סליחה: "אמת לשעתה".