חוקרים ומדענים העוסקים בחקר הקורונה מחמיצים מאפיין חשוב של פעילות הנגיף. מתברר, לכל מי שעיניו בראשו, כי הוא מסוגל לגרום נזק בלתי הפיך לא רק למי שנדבקו בו, אלא הפלא ופלא גם למי שלא נדבקו בו. ואני לא מתכוון לנזק כלכלי. בהסתכלות לאומית יש מי שסבורים שהאיטלקים, הספרדים או האמריקאים הם אלו שספגו את הנזק הגדול ביותר. זו הסתכלות שטחית.
בהסתכלות מהזווית הרפואית יש מי שיגידו שאיבר הגוף שבו פוגע הקורונה באופן הגורף ביותר הוא הריאות ומערכת הנשימה. גם אלו לוקים בהסתכלות שטחית. כשמנסים למזג בין ההסתכלות הלאומית להסתכלות הרפואית מתבהרת התמונה: הנזק החמור מכל שגרמה מגיפת הקורונה הינו למוח היהודי. שיסלחו לי כולם, אבל כשפעם תרצה האקדמיה ללשון העברית לעברת את שמה של המחלה, יהיה לה שם עברי מן המוכן - על משקל אדמת או צהבת, שקרויות כך על שום סממניהן החיצוניים: טפשת.
מדינות שמנהיגיהן לקו בטפשת ספגו עד כה את המחיר הגבוה ביותר בחיי אדם. בישראל הטפשת דווקא לא הסריחה מהראש. לכן ישראל הייתה מהמדינות שהנהגתן הגיבה באחריות ובמהירות ונקטה צעדים נכונים ומחמירים כדי לשטח את העקומה. מה שלא השכלנו לדעת הוא שבזמן שכולנו שרנו "התקווה" לנוכח הגרפים ההולכים ומשתטחים, התלבש הנגיף על המוח היהודי והחל לכרסם אותו ללא תסמינים: בלי חום, בלי שיעול וללא קשיי נשימה.
הסנונית הראשונה שבישרה את מתקפת הטפשת בישראל הייתה מופע האימים של פרופ' יורם לס. לקול תרועות התקשורת, הפך הפרופסור לכוכב עולה ולמוביל הדעה הקונספירטיבית, שלפיה הקורונה אינה יותר משפעת עונתית. בטפשת הזו נדבקו מפיקי, עורכי ומנחי תוכניות הטלוויזיה בפריים טיים, שנתלו באילנו של לס, לשעבר מנכ"ל משרד הבריאות, כדי להציג את ראש הממשלה בנימין נתניהו ומנכ"ל משרד הבריאות היוצא משה בר סימן טוב כשני היסטריים ששעבדו את כלכלת המדינה לשפעת חולפת.
הרעיון הקונספירטיבי קנה לו שביתה בקרב רבים באוכלוסייה הישראלית. חלק הצטרפו לעגלת הטפשת מטעמים פוליטיים, תוך התעלמות מהמחיר בחיי אדם ומהמחיר הכלכלי שהמגיפה תגבה מאיתנו. חלק הצטרפו בגלל תחושת ה"יאללה בלגן" שהיא סיפקה להם, וחלק השתכנעו באמת ובתמים שנתניהו ובר סימן טוב הגזימו בהערכות השליליות.
במרווח שבין העקומה השטוחה לתחילתו של הגל השני, הסתנן הנגיף למוח היהודי ועשה בו שמות. חמש דקות של תחושת הפוגה הצליחו לשחרר את הרסן, להוציא המוני ישראלים נעדרי יכולת איפוק מינימלית להצטופף במסיבות, פאבים ואירועים, ולגרום להם לוותר על המסיכות ולהימנע משמירת מרחק בחנויות, בקניונים ובחופי הרחצה.
לטפשת נולדו גיבורי תרבות, תרתי משמע. הללו מופיעים חדשות לערבים במהדורות החדשות כשהם מבכים את מצב התרבות בשדותינו. יש להם היגיון ברזל בטיעונים שהם מעלים, והוא מלווה אותנו כחוט השני מאז פורסמו תקנות החירום והמגבלות שהוטלו על הציבור, דרך ההקלות ההדרגתיות שניתנו לאחר שיטוח העקומה ועד בואנו אל העלייה האקספוננציאלית של הגל השני.
הטיעון בא בצורת שאלה, שמאחוריה מסתתר המוח היהודי התחמן: למה משחררים את המוני התלמידים לבתי הספר ולא מאפשרים קיומן של הצגות ומופעי תרבות וזמר? למה מאפשרים ישיבה בבתי קפה ובמסעדות ולא מאפשרים חתונות באולמות שמחה? למה מאפשרים מופעים ב"בארבי" עם 250 איש ולא עם 500? בעצם, לפי אותו היגיון - למה בכלל להטיל סנקציות, למה להגביל? למה לדרוש מהציבור דרישות? למה לצפות מהציבור שיעמוד בהן? למה לא לקיים הפגנות המוניות, למה לא לקיים מצעדי גאווה? למה לא לאפשר משחקי כדורגל וכדורסל עם אוהדים ביציעים? למה ולמה ולמה. על גבה של הלמה דוהר נגיף הקורונה ובלוחמת סייבר ביולוגית חודר ומאיים להשמיד את המוח היהודי.
העקומה התופחת
עד שיימצא - אם יימצא - חיסון לקורונה, ניהול הטיפול במחלה איננו באמת עניין רפואי. כל עוד הידע על הנגיף אינו כולל פריצת דרך מדעית לטיפול במחלה עצמה, הטיפול המניעתי אינו עניין לרופאים (עם כל הכבוד להם), אלא למומחים במערכות מורכבות ולמתמטיקאים. פעילות במישור הארגוני, ההסברתי והאכיפתי אינה קשורה ישירות במומחיות רפואית.
קורונה הינה מאותן מחלות שבהן הצעדים הרפואיים כמעט לעולם ננקטים באיחור, ביחס להתקדמות המחלה. במקרה הזה, הם יפגרו בצעד או שניים אחרי המגיפה. הגורם המרכזי לעיכוב בקבלת ההחלטות הינו טפשת ההמונים, הלוחצת את מקבלי ההחלטות לשחרר את הציבור. לחץ שמקורו בציפייה אווילית שהקורונה תיעלם מחיינו בהבל פיו של פרופ' לס, בהבל פיו של בעלי ה"בארבי" או בהבל רוח קדים של חמסיני קיץ.
הציבור הישראלי צריך להבין שהמאבק בקורונה הוא ריצה למרחקים ארוכים. למעשה, זו ריצת מרתון בתנאי שרב במדבר סהרה. הידע על המחלה הינו שממה מוחלטת. מי שרוצה להחזיק מעמד ולשרוד לא יכול לגמוע בבת אחת את המים מהמימייה האישית ולהתנפל על מי שמחזיק בג'ריקן הציבורי. מי ששורד את הקורונה הוא מי שיודע להחזיק "משמעת מים". על המשמעת הציבורית נקום או ניפול, ושום החלטה ממשלתית אינה יכולה להחליף אותה.
מי שמצפה שהמדינה תניק אותו או את מי שקופחה פרנסתו בעקבות הקורונה, כשהוא עצמו מבלה בחופי הים העמוסים, חוגג במסיבות סלבס, או מפזז על שולחן במועדון - הינו בגדר גזלן. אני מצפה ממנו להישיר מבט אל המובטלים ובעלי העסקים הקטנים שבשמם הוא מתלונן ולקחת אחריות על עצמו.
מי שמצפה שהמדינה תהפוך לגננת שתפקידה לנזוף, להעניש ולתפוס על חם את כל מי שבמשובת נעורים חסרת אחריות מצפצף בדרך זו או אחרת על הנחיות המסיכה, ההיגיינה והריחוק החברתי - שלא יתלונן על החמרת העונשים, הטלת הקנסות ההמונית, אכיפה נוקשה וחידוש איכוני השב"כ.
מדינת ישראל עלולה לקרוס כלכלית אם הציבור לא יקפיד על "משמעת מים" ואם ימשיך ללחוץ על מקבלי ההחלטות לשחרר, בלי לקחת אחריות אישית על קיום קפדני של ההנחיות. אם הכלכלה תקרוס, שום פרופסור לרפואה, נגחן פוליטי, מופע התנדבות של אביב גפן, הפגנה קולנית של מנהל ה"בארבי" או התבטאות לוחמנית של רינה מצליח - לא יצילו המונים מחרפת רעב.
אם נותרו עוד תאים אפורים במוח היהודי, הם צריכים להתעשת ולחלץ אותנו עכשיו ממלתעותיה של טפשת ההמונים. הציבור הישראלי צריך להתרכז פחות בבכי ונהי על מר גורלו, ובמקום זאת להיות מחויב למשמעת אישית, משפחתית, קהילתית ולאומית בכל הנוגע לשמירת הכללים וההנחיות לצמצום התחלואה.
כשכל האנשים הבריאים ייחלצו מטפשת ההמונים ויקפידו על משמעת, נצליח לא רק להרזות את העקומה התופחת של התחלואה, אלא גם לשמור משקל ולהתאושש כליל מהמגיפה.