זה עלול להישמע מוזר, בוודאי כשמדובר במנהיג שהקדנציה שלו היא הארוכה ביותר ביחס לאלה של ראשי הממשלה האחרים, אבל בנימין נתניהו מתמודד כעת בפעם הראשונה עם משבר אמיתי.

הוא עלה לשלטון כשגל הטרור הפלסטיני של פוסט־אוסלו נגמר, כשהוויכוח הפוליטי הגדול נגמר (ברצח רבין), כשהעולם היה רגוע והכלכלה במצב טוב. הוא שוב עלה לשלטון, לפני קצת יותר מעשור, כשישראל כבר אחרי האינתיפאדה, אחרי ההתנתקות, אחרי לבנון השנייה, וכבר מוכנה למדי להתמודד עם המשבר הכלכלי הגדול (הודות לאולמרט ורוני בר־און). משבר גדול? הייתה מנהרת הכותל - לא גדול. צוק איתן - אולי בינוני־גדול. והיו כמובן קטטות עם ממשלים לעומתיים (קלינטון ואובמה). משברים פוליטיים שיצר בעצמו כדי לשמור על השלטון. דברים שבאים והולכים. דברים שלא עושים היסטוריה.

לא קל להיות מנהיג גדול בלי לנהל משבר גדול. ביל קלינטון הודה בזה כאשר נפרד מכיסאו, בראיון גלוי לב. כמובן, הייתה לו דעה טובה על עצמו, על הישגיו. אבל אי אפשר להיות טרומן בלי פצצת גרעין. אי אפשר להיות רייגן בלי קריסת הגוש הסובייטי. אי אפשר להיות לינקולן בלי מלחמת האזרחים. הגדולים באמת הם מי שמתמודדים עם אתגר גדול, ויכולים לו. דוד בן־גוריון - הקמת מדינה. מנחם בגין - שלום עם מצרים. נתניהו בליגה שלהם, ואולי מעליה, ביכולת תמרון פוליטית, בדומיננטיות ציבורית. הוא לא בליגה שלהם עד שלא יוכיח את יכולתו להתגבר על אתגר חשוב באמת.

ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: אלוני מור)ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: אלוני מור)

מה הציבור רוצה?

הרהורים כאלה עולים כאשר מתברר שביחס למשבר הקורונה, 58% מהציבור סבורים שנתניהו מתפקד טוב בהיבט הבריאותי, ו־35% סבורים שהוא מתפקד טוב בהיבט הכלכלי. זו ירידה חדה בשני המדדים ביחס לחודש שעבר. משבר הקורונה - המגיפה וההתמוטטות הכלכלית שבאה בעקבותיה - הוא האתגר הגדול הראשון של נתניהו כראש ממשלה. אתגר כולל, מורכב, ארוך טווח. אתגר שמחייב את המנהיג לבחור בדרך הנכונה, להתמיד בה בסבלנות, ובמקביל לשכנע את הציבור שזו הדרך הנכונה. וזה לא קל, משום שהקורונה היא מסוג האתגרים שבהם ברור שהציבור הוא מכשול להליכה בדרך הנכונה. כמו הציבור האמריקאי במלחמת העולם השנייה, שהעדיף בדלנות עד שהיפנים תקפו (בינתיים, רוזוולט הסתפק בהזרמת חמצן לבריטים). כמו הכורים בבריטניה בימי מרגרט תאצ׳ר, שלא הבינו שאם המדינה לא תשתנה, כלכלתה תתרסק.

הציבור הוא מכשול, משום שאיננו מורגל בהתמודדות עם ההכרח לקבוע סדרי עדיפויות. לפגוע באחד כדי להציל את האחר. לנצח בחזית אחת, ובינתיים לסגת בשנייה. באותו סקר (של ערוץ 12) אפשר היה למצוא סימנים לקושי הזה. הציבור נשאל: לסגור את המשק או להשאיר פתוח? הציבור השיב (52%): להשאיר פתוח. וכמובן, זה לא לגמרי הגיוני, אם מביאים בחשבון את העובדה שהציבור הוריד את הציון לנתניהו על טיפול במשבר הבריאותי. למה להוריד? הרי נתניהו פתח את המשק. הרי נתניהו עשה בדיוק מה שהציבור רוצה. אגב, רק לפני חודש, הקבוצה הגדולה בציבור (כ־40%) חשבה שפתיחת המשק מהירה מדי.

כמובן, הציבור רוצה הכל. הוא רוצה בריאות וכלכלה. הוא רוצה מסים נמוכים ודמי אבטלה לזמן בלתי מוגבל. הוא רוצה שוק חופשי והגנה על תוצרת הארץ. בדמוקרטיה, חשוב כמובן להקשיב למה שהציבור רוצה. אבל מול אתגר גדול, חשוב גם לדעת שלא להקשיב. לדעת לשכנע. נתניהו הצליח בזה יפה לחודשיים בערך, אחר כך רופף את האחיזה במושכות, אחר כך איבד שליטה, או נראה כמאבד שליטה. הציבור, לפי הסקר של קמיל פוקס בערוץ 13, מתחייב להישמע להוראות גם אם לא יהיו נוחות (57%). אבל נתניהו פחות אומר לציבור מה לעשות, ויותר מקשיב למה שהציבור רוצה לעשות. הוא קצת פחות מנהיג וקצת יותר מונהג. הבעיה היא שבענייני מדיניות, הציבור הוא לעתים יועץ רע, ועכשיו רע יותר.

מה הציבור יודע?

הציבור הוא יועץ רע היום יותר מבעבר, בעיקר משום שהוא יודע היום יותר מבעבר. או, אם לדייק, חושב שהוא יודע. שטף של אינפורמציה מציף אותו, מבלבל אותו. מכאן גבי ברבש, ומשם יורם לס. מכאן סדצקי, ומשם דוחות של אמ"ן. כל אחד והחמישה גרוש שלו. כל אחד והאמת שלו.
לאמריקאים יש המרכז הלאומי למניעת מחלות. המרכז עם המומחים הכי מעודכנים, הכי מיומנים. רק שני שלישים מהציבור מאמינים להם, רק חצי מהמצביעים הרפובליקנים מאמינים להם. לאמריקאים יש נשיא. גם הוא אמור להיות מעודכן, להציג עובדות. לדונלד טראמפ מאמינים, בהקשר של הקורונה, 9% מהבוחרים. 9 מכל 100. לדיווחים בנושא הקורונה בתקשורת מאמינים פחות ממחצית האמריקאים. לפי סקר של פיו, 44%. למה לא מאמינים? כי אין להם דרך לדעת. אחד אומר כך, אחת אומרת אחרת, כנראה שכולם שקרנים.

פרופ' יורם לס (צילום: צילום מסך חברת החדשות)פרופ' יורם לס (צילום: צילום מסך חברת החדשות)

זה לא משבר של חוסר מידע. זה משבר של עודף מידע. זה לא משבר של היעדר שקיפות. זה משבר של יתר שקיפות. כל אחד יודע מה כל אחד אמר בקבינט. כל אחת יודעת איזו עמדה הציג כל מוסד בממשלה. מי צודק? במדינות רבות ברור מי צודק - הרופא צודק. כך בסינגפור (95%), בפיליפינים (87%), באינדונזיה ובקמבודיה (78%). מדינות שבהן האוכלוסייה יודעת קצת פחות, היא מאמינה קצת יותר למי שמוסמך. כולל לממשלה, כשמדובר בענייני בריאות. בתאילנד, 8 מ־10 מאמינים. בווייטנאם, 7 מ־10. 8 מ־10 בהודו (אבל לא ברוסיה. שם רק לחצי מהאוכלוסייה יש אמון בעצות הבריאותיות שהם מקבלים מהממשלה. וגם לא באוקראינה, שבה מדובר על שליש מהאוכלוסייה בלבד).

האירוניה היא שלעתים קרובות מקום שיש בו הרבה מידע, הוא גם מקום שיש בו מעט ודאות. 4 מכל 10 אמריקאים אומרים שנהיה קשה יותר לדעת מי צודק. וכשלא יודעים, לא מאמינים. לאף אחד. לא לזה ולא לזה ולא לזה. וכשלא מאמינים, לא מקיימים הוראות. חשבו על מקום העבודה שלכם, על המשפחה, על השכונה. כולם חובשים מסיכה? כולם מסכימים שהמסיכה מועילה? הניסיון שלי מלמד שמי שחובש מאמין, ומי שלא רוצה לחבוש, מוצא מחקר או ציטוט או אסמכתה שמוכיחים שהמסיכה היא פייק ניוז. מעשה לא הגיוני שמוטל על האזרחים. עובדה, מישהו אמר ברדיו, או צייץ, או הזכיר מחקר מהעבר. ובכלל, קורונה היא כמו שפעת. גם את זה שמענו איפשהו. גם לנו יש פרופסור.

למי להאמין?

המסיכה היא מקרה מבחן מעניין לשחיקת האמון. בין השאר, משום שההנחיות בעניינה החלו כך ונמשכו אחרת. לקראת סוף פברואר המנתח הראשי של ארה"ב (יש תפקיד כזה) צייץ לעוקביו: "הפסיקו לרכוש מסיכות! הן לא מועילות במניעת הדבקה בקורונה בציבור הכללי". חודש וחצי חלפו, והמנתח צייץ שוב. "עטיית כיסוי בד על הפנים בצורה נכונה יכולה לסייע במניעת התפשטות של קוביד־19 לאחרים".

אותו מנתח, אותה שנה, אותה מגיפה, אותה שאלה - עצה הפוכה. אז למי להאמין, לג׳רום אדמס המוקדם או לג׳רום אדמס המאוחר? שניהם רופאים, שניהם קצינים בכירים לשעבר בצי האמריקאי (תת־אדמירל), שניהם - כפי שאני מקווה שברור - אותו אדם. כך שמשהו קרה להם בחודש וחצי. אולי חשבו כך ואז שינו את דעתם. זו אפשרות אחת. אולי חשבו כל הזמן שצריך מסיכה, אבל בשלב המוקדם של המגיפה פשוט שיקרו לציבור הרחב כדי שלא ייווצר מחסור במסיכות לצוותים הרפואיים. זה מה שחושדים אמריקאים רבים שקרה, וכמו שאחד מהם אמר ל"ניו יורק טיימס", "מי ששיקר לי פעם אחת, כבר לא אסמוך עליו יותר".

עודף מידע שאמינותו אינה ברורה מהווה קרקע פורייה לתיאוריות מופרכות, בהן תיאוריות קונספירציה. כחמישית מהאמריקאים מאמינים ש"אנשים בעלי השפעה" הפיצו בכוונה את המגיפה. וככל שהם מסתמכים על רשתות חברתיות כדי להתעדכן, כך עולה הסיכוי שיאמינו בתיאוריות קונספירציה. ומצד שני, למה שלא יסתמכו על הרשתות החברתיות, אם הם לא סומכים על התקשורת הממסדית?

קורונה בארה''ב (צילום: gettyimages)קורונה בארה''ב (צילום: gettyimages)

סטיית תקן

1. אקורד, מכון של האוניברסיטה העברית, פרסם סקר שלפיו 69% מתנגדים לסיפוח. זה סקר מוזר אבל מעניין. מוזר, כי אף סקר לא חשף ממצא שאפילו מתקרב לזה. מעניין, בגלל נוסח השאלה וסוג התשובה האפשרית. המכון שאל "מה מידת תמיכתך או התנגדותך למהלך שבו ישראל תספח באופן חד־צדדי לשטחה אזורים בגדה המערבית?". המשיבים התבקשו לתת תשובה מ־1 עד 6: 1 מתנגד מאוד ו־6 תומך מאוד. מ־1 עד 3 נחשבים למתנגדים. מ־4 עד 6 נחשבים לתומכים. אין אמצע. פרופ׳ עירן הלפרין הסביר לי ש"בגלל האדישות הציבורית רצינו לכפות על כולם להחליט לכאן או לכאן".

2. עורכי הסקר הסכימו להראות לנו את המספרים המלאים. השורה התחתונה: כשליש (36%) סימנו את האפשרות 1. אלה מתנגדים מאוד ל"מהלך שבו ישראל תספח באופן חד־צדדי לשטחה אזורים בגדה המערבית". רק 9% סימנו 6. עוד 7% סימנו 5. כלומר, תומכים של ממש יש 16%. אלה תומכים מאוד במהלך. אני חושד שחלק מהמשיבים סימנו 3 מתוך תחושה (לא נכונה) שזו נקודת האמצע. אבל אפילו בניכוי מי שסימנו 3 (19%), יש רוב ברור של מתנגדים (51%). בסקר השתתפו 2,000 נשאלים, כלומר, מדגם משמעותי. יהודים וערבים.

3. אם תחזרו למה שכתבנו כאן בשבוע שעבר, תגלו כמה דברים מעניינים. על סמך חישוב מתוך סקרים קודמים הערכנו ששיעור המתנגדים החריפים לסיפוח הוא כ־36%. זה בדיוק שיעורם של מי שסימנו 1 בסקר של אקורד. קבענו ש־21% תומכים מובהקים בסיפוח. אולי אלה בערך ה־16% של אקורד (אם כי כדי להגיע לנתון הזה צריך לחבר את מסמני 6 ו־5). הפער בין מה שהצגנו בשבוע שעבר לבין מה שיש באקורד נמצא באזור האמצע. להערכתנו, קצת יותר ממחצית הישראלים יתמכו בסיפוח בתנאים מסוימים, כמו תמיכה אמריקאית והתמקדות בבקעה או בגושים. לפי הסקר של אקורד, ספק אם זה יקרה.

4. בעניין המרוץ של טראמפ - זה שלפני שבועיים כבר הזהרנו שעשוי להיגמר בתבוסה - הנה נתון היסטורי מעניין. הפעמיים האחרונות שבהן היו מעט מתלבטים ואחד המועמדים קיבל בסקרים מעל 50% מהקולות כבר בשלב מוקדם כל כך של המרוץ היו בשנים 1984 ו־1996. בשני המקרים זה נגמר בניצחון מוחץ. של רונלד רייגן על יריבו וולטר מונדייל ושל ביל קלינטון על יריבו בוב דול. כרגע דווקא למועמד המאתגר את הנשיא, ג׳ו ביידן, יש יותר מ־50% מהקולות.

5. סקרים ארציים בארצות הברית השבוע: ביידן ביתרון 8, 4, 8, 9, 14, 12 (אחוזים). ממוצע ריל קליר פוליטיקס: 9.2. ממוצע נייט סילבר: 9.1. גם על זה צריך לחשוב כשמדברים על סיפוח.

השבוע השתמשנו בנתונים וסקרים של גאלופ, פיו, המכון לדמוקרטיה, ערוץ 12, ערוץ 13, אקורד, FiveThirtyEight, ,RealClearPolitics The Upshot. 

tguvot@maariv.co.il